אחרי שנדמה היה שהאפשרות להגעה לעסקת חטופים חלקית ירדה מהפרק בעקבות סרבנות חמאסית, עליה העידו גם מצרים וקטאר, דומה שבימים האחרונים חמאס מסכים למתווה ויטקוף לעסקה חלקית, ומוכן לעסקה שתשחרר מחצית מהחטופים החיים שבידיו. לכאורה, ומבלי לקחת בחשבון את האפשרות הסבירה שמדובר במו"מ נוסף למטרות הונאה ומשיכת זמן, מדובר בשינוי לטובה בעמדת חמאס, שניתן לייחס ללחץ הצבאי שהופעל עליו, ולמה שנראה כמו כוונה רצינית של ישראל לצאת לכיבוש העיר עזה.
עוד כתבות בנושא
אבל זה רק צד אחד של המטבע. הדרישות הבסיסיות של חמאס לגבי נסיגה מכמעט כל מה שהושג מאז סיום הפסקת האש במרץ לא נותרו בעינן - חזרה לפרימטר צר מאוד של כמה מאות מטרים, פירוק מרכזי החלוקה, הפקרת משתפי הפעולה של אבו שבאב, החזרת חמאס לרפיח, בית חאנון, ג'באליה, כל אותם המקומות שחיילי צה"ל נלחמו עליהם כבר פעם פעמיים ושלוש, וסוף סוף טוהרו, כמעט לגמרי, במחיר כבד.
בחודש מרץ, כשרק שבנו ללחימה מהפסקת האש, באפריל, לאחר סיום כיבוש רפיח, או במאי, בתחילת מרכבות גדעון, ייתכן שעוד ניתן היה לשקול עסקה חלקית. אך כיום, אחרי עשרות ההרוגים, מאות אלפי ימי המילואים ומיליארדי השקלים שהושקעו מאז תום הפסקת האש, היא מופקרת לחלוטין. לדרוש מחיילי צה"ל לוותר שוב על כל הישגיהם תוך הבטחה שנחזור להילחם באותם השטחים ממש, זוהי דרישה לא מוסרית, ומנוגדת לכל היגיון מבצעי. זאת עוד במקרה הטוב בו נחזור להלחם, חזרה שרק הופכת לקשה יותר עם כל הפסקה.
הכי מעניין
הרמטכ"ל זמיר ומפקד פיקוד הדרום, יניב עשור (משמאל), עם הלוחמים בחאן־יונס, אתמול | צילום: דובר צה"ל
השאלה שצריכה לשאול את עצמה ישראל היא לא מה העסקאות שמציע לה חמאס, והאם הן הולכות ומשתפרות, אלא על עצם ההגיון שבהמשך העסקאות הללו בכלל. אסטרטגית העסקאות החלקיות של נתניהו הביאה לכך ששוחררו רובם המוחלט של החטופים החיים, תוך כדי שישראל מצליחה לשמור בחיים את המלחמה מול חמאס, במחירים עצומים. אך כמו כל אסטרטגיה, היא עובדת עד שהיא לא עובדת, וחייב להיות לה תאריך תפוגה, אחרת היא חדלה מלהועיל, והופכת למסוכנת. שינוי עמדת ישראל המוצהרת, שלא לדון עוד בעסקאות חלקיות, אינה צביעות, אלא מסקנה מתבקשת של שינוי המציאות בשטח, ושל משמעותה ההרסנית של עסקה חלקית כעת, בנקודת הזמן הנוכחית, חצי שנה מאז שמתווה לעסקה כזאת הוצע.
להמשיך ולדון בספטמבר 2024 על עסקה חלקית כאילו לא התרחש דבר מאז שמתווה ויטקוף הוצג ומאז שישראל חזרה ללחימה במרץ, פירושו להתעלם ממימד הזמן, ולהתעלם מהמחיר שעסקה כזאת תיצור למציאות המבצעית בשטח, אשר תחזור כמעט לנקודת האפס. עצם הדיון בעסקה כזאת, עצם סימן השאלה שממשיך לרחף מעל כל הישג מבצעי נוסף כל עוד עסקה כזאת נמצאת על הפרק, פוגעים ביכולת להכריע את חמאס, ולהחזיר את הביטחון לדרום לדורות.
רה"מ נתניהו בפגישתו בוושינגטון עם היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, מייק וולץ, ועם שליחו המיוחד למזרח-התיכון של נשיא ארה"ב, סטיב וויטקוף. | צילום: אבי אוחיון, לע״מ
רק אתמול פרסם עמית סגל את המסקנות הפנים צה"ליות לגבי מרכבות גדעון, שהדגישו את המחירים של ניהול מלחמה לא לשם הניצחון, אלא לשם הפעלת לחץ. המשך בחינת הצלחת הלחימה לפי הקריטריון של נדיבותו של חמאס בהסכם בו הוא מקפל את ישראל לאחור, אינו יכול להימשך. אם נמשיך לשאול את עצמינו אם ניתן להגיע לעסקאות חלקיות, נמשיך לדשדש גם במרכבות גדעון ב', בדיוק מאותן הסיבות.
אנו נמצאים במשחק סכום אפס עם חמאס, בין שתי ישויות שמטרתן היא השמדת האחרת. להמשיך ולדון באפשרויות להסכם במצב כזה, כאילו מדובר בחוזה רכש דירה, הוא מקור הכשל. חמאס לעולם לא יסכים להשמדתו, ולא יחתום על הסכם שלא יקדם את שרידותו, שהיא נצחונו. לכן, אם יהיה הסכם חלקי נוסף, זה יהיה רק כשחמאס ישתכנע שבכך הוא מגדיל את סיכויי ההפסד של ישראל במלחמה כולה. על מנת להסכים להסכם מלא, חמאס לא יסתפק בפחות מתבוסה ישראלית, והוא ימשיך להתעקש עליה גם אם ישראל תנסה להגיע להסכם שכזה מול איש החמאס האחרון במנהרה האחרונה בעזה.
כשמבינים שזהו משחק סכום אפס, עצם הרטוריקה של הסכמים היא מסוכנת. הטרוניה הקבועה לפיה "אם אחרי כל מה שעשינו אם עדיין לא ניתן להוציא מחמאס הסכם שהוא לא כניעה מוחלטת" היא דוגמה לאותו חוסר הבנה – חמאס לעולם לא יחתום על תעודת הפטירה שלו, ולכן לעולם לא יסכים להסכם מלא שיש באפשרות מדינה חפצת חיים לקחת. המשך המלחמה תחת הדוקטרינה השקופה של לחימה לשם הפעלת לחץ לא תשיג דבר, כי חמאס מבין אותה היטב.
ומה עם גורל החטופים? זאת שאלה קשה ומייסרת, אך לא כזאת שיכולה לגבור על כל שיקול אחר. אחרי שחרור רובם בעסקאות חלקיות, והגעה לנקודה בה לא ניתן לשחרר עוד מי מהם בהסכם סביר, על ישראל לעשות כל מאמץ כדי לשמור על חייהם באופן נקודתי, טקטי, במהלך הפעולה הצבאית, אך אסור לאפשר לחמאס לנצלם כערובה לנצחונו. אף מדינה אינה יכולה להמשיך לתת לאויב שחטף את אזרחיה לנהל באמצעותם את מלחמתו, ולהבטיח את יכולתו לשרוד, ולאיים על אזרחיה לעוד שנים רבות קדימה.
בימים האפלים של שנת 1941, כשהיה דומה שבריטניה לא תוכל לעמוד בפני מכונת המלחמה הנאצית, הופעלו על צ'רצ'יל לחצים עצומים מתוך הממשלה להסכים ולהיכנס למו"מ עם היטלר. לא להיכנע, לא לוותר, רק לשמוע, ואולי להציל את בריטניה. צ'רצ'יל הצהיר אז שהוא מסרב "להדרדר במדרון המשא ומתן". הוא הבין שמדינה שמשאירה את המו"מ פתוח במלחמה קיומית, תתקשה לסגור אותו גם כשהוא יתגלה כלא רלוונטי או כהונאה, ותתקשה לגייס את הנחישות הנדרשת לטובת המשך המלחמה, כל עוד אפשרות ההסכם עומדת על הפרק. ישראל אינה בריטניה של אז, ונמצאת במצב טוב בהרבה ממנה, אך נמצאת בדילמה דומה. לא ניתן להמשיך ולהשאיר את דלת המשא ומתן פתוחה ללא הגבלה במלחמת קיום.
עוד כתבות בנושא
ישראל נמצאת כבר הרבה יותר מידי חודשים, אולי מאז תום הסכם החטופים הראשון, במדרון המשא ומתן, ומתקשה להיחלץ. עד עסקת החטופים האחרונה, ניתן היה לטעון שהיא מצליחה להשיג בכך מטרות חשובות. אולם כעת, עליה להיחלץ מהמדרון, ולסגור את הדלת. לא בהצהרות עמומות יותר או פחות, לא בהדלפות, אלא בהחלטה רשמית, עם הקובץ. ישראל ניהלה משא ומתן, ושילמה מחירים כבדים, והצליחה להביא לשחרור של חטופים רבים. כעת עליה לנצח, בטרם יסגור עליה לוח הזמנים הפנימי והחיצוני של המלחמה. הזמן לטרקליני המשא ומתן עבר. כעת, יש לדבר עם חמאס אך ורק בשפת המלחמה, עד לניצחון.