כשהושק מבצע "מרכבות גדעון" בתחילת מאי הבהירה ישראל באופן הברור ביותר שהפעם לא מדובר בהמשך המשא ומתן באמצעים אחרים, אלא בדבר האמיתי. אם חמאס לא יסכים למתווה ויטקוף עד לביקור טראמפ במזרח התיכון, המשא ומתן יפסק, וישראל תפעל צבאית, עד להכרעה, ללא עצירות וללא נסיגות. היום זה כבר ברור - אדריכלי המבצע שיקרו לעצמם, שיקרו למילואימניקים שבאו במוטיבציה אדירה, שיקרו לכולנו.

לכולם היה ברור שמרכבות גדעון צריך להיות מבצע אגרסיבי, מהיר והחלטי. היה ברור שלגיוס מילואים נרחב אחרי שנה וחצי של מלחמה יהיו מחירים כבדים, שעה שרבים מהמילואימניקים נמצאים על קצה גבול היכולת. שאם המילואימניקים ירגישו שהם מגיעים לעוד סבב חסר תכלית ללא מטרה ברורה, האמון שלהם ישבר, באופן שיקשה על גיוס שלהם בעתיד. במובן של גיוס מילואים רחב, התחושה הייתה שמרכבות גדעון הוא הכדור האחרון בקנה. 

במקום מבצע מהיר והחלטי, קיבלנו מבצע שקצבו הוכתב על מנת לתת זמן למיצוי המו"מ, שכאמור, לא אמור היה כלל להתרחש. בניגוד להתחייבויות המפורשות שניתנו לציבור טרם המבצע, שמהשטחים שיטוהרו ישראל לא תיסוג, באותו משא ומתן השאלה המרכזית הייתה מה יהיה עומק הנסיגה. במקום פעולה שמובילה להכרעה, נמנעה ישראל במהלך כל המבצע מהתקרבות לשטחים גדולים ברצועה בהם מוחזקים חטופים, ונירמלה את הפיכתם לתעודת ביטוח של הארגון שאחראי ליום הרצחני ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

מרכבות גדעון, שהיה אמור להיות המפנה, הפך לסמל להתנהלות הישראלית מול עזה בשנה ועשרה חודשים האחרונים - לחימה נחושה אך חסרת פאנץ', חוסר יכולת לקבל החלטות קשות, ניסיון להחזיק את כל המטרות בו זמנית גם כשזה הופך לבלתי אפשרי, חוסר אומץ להגיד את הדברים לציבור - והאמת היא פשוטה:

דרך המשא ומתן עם חמאס מוצתה. היא שירתה את שחרור חטופים עד לנקודה מסוימת, וכעת היא משרתת אך ורק את שרידות חמאס. המשך ניהול המלחמה באופן של הפעלת לחץ לשינוי עמדות במו"מ מול ארגון שלעולם לא נוכל להגיע איתו להבנות, כמו שלא ניתן להגיע להבנות עם השטן, יוביל אותנו לדשדוש אחרי דישדוש, לפספוס הזדמנות אחר הזדמנות, ללוויה אחרי לוויה, ואם לא תעצר - היא תוביל בוודאות לתבוסה. בנקודה בה אנו נמצאים הבחירה אינה בין שמירה על החטופים להבסת חמאס, אלא על בחירה בין תבוסה בה החטופים נותרים בידי חמאס, לבין האפשרות להכריע, מתוך ידיעה שייתכן ולא נוכל להציל את כולם.

בגלל אותו חוסר יכולת להכריע, ישראל מצויה כרגע במקום הגרוע ביותר האפשרי. היא לא יכולה לסגת ולהחזיר את חמאס לגדרות העוטף, משום שתנאי חמאס במשא ומתן להחזרת החטופים הם כאלו שאם הם מוצגים במלואם, הם לא קבילים על אף ישראלי שפוי. המשך הדשדוש הנוכחי לא יוביל לדבר. גם האפשרות לפרוץ קדימה נראית קשה – היא תדרוש עוד גיוס של אותם האנשים שנקראים שוב ושוב כבר עוד מעט שנתיים, וכבר איבדו את האמון בכך שההנהגה תדע מה לעשות עם הקורבן שלהם. הסיטואציה דורשת הכרעה, בין אפשרויות רחוקות מאידיאליות.

והנה, שלושה חודשים אחרי שמרכבות גדעון שהיה אמור להיות הכיבוש הגדול, הדפיניטיבי, התגלה כעוד מבצע מוגבל (אם כי לא חסר הישגים) - שוב מדברים על כיבוש הרצועה, על הסרת שלטון חמאס בדרך של כיבוש צבאי כמו שמנצחים מלחמות – שלילת הטריטוריה בה מתקיים האויב, משהו שהיה צריך לקרות לפני שנה וחצי. ההבדל הוא שעכשיו לא ברור שיש עם מי לבצע את הצעד הזה, ואם עדיין יש לישראל מספיק אורך נשימה צבאי, חברתי ובין לאומי לשם כך. כשאנו עומדים בפני אותה שוקת שגם אם אינה שבורה, לא ניתן להתעלם מהסדקים שמופיעים בה, חשוב לזכור מה הבטיחו לנו בטרם המבצע האחרון, ומה הזהיר כל מי שעיניו בראשו על מה תהיה המשמעות אם גם המהלך ההוא יבוזבז.

אכן, בזבוז מרכבות גדעון לא משנה את הטענה הבסיסית, שהייתה נכונה לפניו, ועודנה נכונה - פעולה צבאית לכיבוש שארית הרצועה היא עודנה הברירה היחידה שלא תעלה לנו בריבית דריבית אותה ישלמו הדורות הבאים. אולם מרכבות גדעון מעלה את השאלה האם הרחבה כזאת עודנה אפשרית. אחרי בזבוז הזמן, הקרדיט והימ"מים של חמשת החודשים האחרונים, ספק רב אם לישראל יש עוד כדור בקנה לעוד פעולה גדולה. אם אין אפשרות כזאת, מחובת ההנהגה לחשוב על אופן של סיום המלחמה באופן שיכלול שמירה על הישגים שהושגו בה, כולל קרקעיים, ולחתור לביסוסם.

אם ההנהגה סבורה שעדיין ניתן לצאת לפעולה גדולה - היא חייבת להיות הפעולה הגדולה האחרונה. לא אמצעי הפעלת לחץ. לא כלי במשא ומתן. ניצחון צבאי, קלאסי, של מיגור של שליטת האויב בטריטוריה, לקראת שנים של התמודדות עם האתגרים בשטח שלא יעלמו. בלי לשקר לנו. בלי למרוח אותנו. מרחו אותנו מספיק.

בשלב בו אנחנו נמצאים, יש יותר מאפשרות פעולה לגיטימית אחת. אך בתנאי אחד - שיתחילו להגיד לציבור אמת.