האמת? יצא שקצת קינאתי החודש בבנות שלי. הן מסוגלות להיתקל בבעיה הכי קשה בעולם, למשל שהיוטיוב נתקע ולא עובר לסרטון הבא באופן אוטומטי, ובתוך שתי שניות נשמעת הצעקה "אמאאאאא" והן יודעות בוודאות מוחלטת שאמא בוא תבוא והיוטיוב יסתדר. לי כבר כמעט שאין את זה בחיים.

והיו כמה ימים כאלה באוגוסט, כשהחום התפשט והימים התארכו והעבודה נעמסה וכל ערב הסתיים באותה תחושה מוכרת של מי שמנסה לאחוז בחמישה כדורים באוויר בזמן שיש לה רק שתי ידיים. אז עשיתי את הדבר היחיד שנשאר לי לעשות וקראתי לאמא. ואמא עזבה את כל העניינים שלה ותוך שעה וחצי נחתה אצלי בבית. ובתוך שעתיים הבגדים התכבסו והבית נשטף וסירים הועמדו על הגז. כי זאת אמא שלי, תמיד הייתה כזאת. סלע יציב, מגדלור בסערה, גשר איתן שנבנה לשאת את כל המשקל שנערם עליו - אישה שלא משנה מה קורה, בפעם ב־ כשצריך אותה היא פשוט שמה את כל העצמי שלה בצד ומתייצבת.

וכשאמא הלכה ונשארתי עם אותו העומס ואותן הדאגות רק עם קצת יותר סדר בבית, התחלתי לשאול את עצמי עד מתי אמשיך להישען על האישה האדירה הזאת שכבר חצתה את גיל 70. הרי באיזשהו שלב, ובטח גם היא שואלת את עצמה לפעמים מתי זה בדיוק יקרה, התפקידים אמורים להתחלף. אני אהיה זו שאמורה לדאוג לה ולא ההפך, ונדמה לי שאני קצת מושכת את הרגע הזה יותר מדי. וכשאני פוגשת אנשים שאומרים לי "אני לבד על החיים, אין לי גב", אני לא יודעת אם אני יותר עצובה בשבילם או אולי דווקא מקנאה. משום שיש איזה שלב התבגרותי שצריך להגיע אליו, שבו אנחנו מבינים ומפנימים עד העצם שאנחנו ביד עצמנו.

לאורך ההיסטוריה האנושית, בני האדם תמיד העדיפו לעשות אאוטסורסינג לנושא הגאולה. התפיסות הדתיות שהתפתחו סביב תורת אחרית הימים המשיחית לימדו אותנו להתבסס על תפיסת המושיע. מישהו יבוא על החמור הלבן ויציל אותנו מכל צרותינו. אני די מאמינה שלא לזה התכוונה היהדות, סתם כי לא מתאים לה לעשות לנו חיים כאלו קלים. מה אם הגאולה היא תנועה שנוצרת מבפנים? מה אם המשיח הוא הרגע שבו אנחנו מפסיקים לעשות אאוטסורסינג לישועה ומתחילים להוליד אותה בתוכנו?

מספרים על חוני המעגל שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד נוטע חרוב. אמר לו: לכמה שנים נותן פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: כשם שנטעו אבותיי לי כך אטע אני לבניי.

הנוטע מלמד את חוני שיעור חכם על סוד הקיום - החיים שלנו מתחילים להיות משמעותיים במקום שבו אנחנו מבצעים פעולה שלא אנחנו נהנים ממנה. במקום שבו אנחנו מפסיקים להישען או לצפות לקבל משהו, ובוחרים להעניק משהו מעצמנו לעולם. ואז האנרגיה של הנתינה ממלאת אותנו, לא של הלקיחה. מי שנוטע עץ במקום שלא שלו, מתחיל בעצם להבין את הקטע של החיים.

אני מאמינה שהמציאות מקריסה רבים מאיתנו כשאנחנו שבויים בתפיסת המושיע ומצפים שהעולם יעצור את עצמו לקראתנו. העניין הוא שאנחנו לא יכולים לצבור מושיעים, אנחנו יכולים לצבור בעיקר שותפים לדרך. רק מי שמרגיש נתרם ממערכת היחסים איתנו יסכים להיות שם לאורך זמן.

בסופו של דבר מגיע רגע שבו אנחנו צריכים להבין שאת אף אחד לא באמת אמור לעניין מהצרות שלנו, ושאף אחד לא באמת מפחד מקריסתנו האפשרית. גם אם היא תקרה, אז ירחמו עלינו קצת, ואולי יגידו "איך לא ראינו", אבל משם ואילך כל אחד ימשיך הלאה לעניינים שלו.

משום שהאינטרס להתקיים ולחלץ את המיטב שאנחנו יכולים בתוך הקיום הזה הוא אך ורק שלנו. איש לא יבוא להציל ואיש גם לא אמור לעשות זאת. והרגע הזה, שבו אנחנו מבינים ומקבלים בלי בדל של ציפייה שלאף אחד לא אמור להיות אכפת מאיתנו כמו שלנו צריך להיות אכפת מעצמנו, הוא הרגע שבו אנחנו מתחילים לקבל שליטה על החיים ועל הקיום שלנו בתוכם.