יש סיפור שמספרים הרבה בעולם הישיבות, על חבורה של בחורים צעירים שישבו בסדר ערב בבית המדרש של הישיבה בראדין ולמדו בהתמדה. כל כך שקועים היו בדברי הגמרא, וכל כך הלהיבו זה את זה בקולות העיון והלימוד, עד שהתעלמו ממחוגי השעון הגדול שעל הקיר. ראש הישיבה, מרן החפץ חיים, שדירתו הייתה סמוכה לבית המדרש, שמע את קולות הלימוד, ראה את האורות הדולקים מעבר לשעה הרגילה ובחצות לילה נכנס לבית המדרש יחד עם מנהל הישיבה והורה ללומדים לחדול מן הלימוד ולשכב מיד לישון כדי לשמור על בריאותם. התלמידים סירבו להישמע להוראות והמשיכו ללמוד בהתלהבות מוגברת, ובתגובה עלה החפץ חיים בעצמו על הספסלים וכיבה את מנורות הנפט בזו אחר זו בכל בית המדרש.

כך הכרתי אני את הסיפור. כך סיפר לי אותו אבי מורי לפני שנים רבות כשהסיע אותי לירוחם בראש חודש אלול, וכך סיפרו אותו גם הר"מים בישיבה. המסר של הסיפור היה פשוט: אם החפץ חיים עצמו טרח לכבות את המנורות לתלמידיו, גם אתם יכולים להקפיד על שעות שינה וארוחות מסודרות וטלפון מדי פעם להורים. אתם לא יותר צדיקים ממרן החפץ חיים.

אבל לאחרונה התברר לי (בעזרתו של הרב יצחק רונס) שלסיפור הזה יש המשך. ביומן של אחד מאותם התלמידים, הרב יצחק בן־מנחם, מסופר מה קרה אחרי שהחפץ חיים כיבה את האורות: "נשארנו כשעה צמודים למקומות ישיבתנו, כבושים תחת רושם התופעה שהיינו עדים לה. אחר התאוששנו, קמנו ועלינו על הספסלים, והעלינו מחדש את אור המנורות!". כעבור כמה דקות, נכנס מנהל הישיבה אל בית המדרש, הפעם לבדו, התבונן בתלמידים המרדנים, ואז "ניגש חפוזות אל מקומו הקבוע בפינת כותל המזרח לצד ארון הקודש, לקח גם הוא גמרא ושקע בלימודה בהתלהבות עילאית".

בראש חודש אלול הזה אני עצמי שולח בן לישיבה (תיכונית אומנם, אבל עדיין). והפעם אני מבקש לספר לו ולחברים שלו, ולתלמידים ולתלמידות בכל אתר, את שני החלקים של הסיפור. אנחנו רוצים לומר לכם שני דברים שונים, הפוכים. אנחנו רוצים לכבות לכם את המנורות אבל בסתר ליבנו מחכים שתדליקו אותן למרות ההוראות. למעשה, גם אם אנחנו לא יודעים לומר את זה בקול, אנחנו מכבים את האורות דווקא כדי להעביר לכם את התשוקה לחזור ולהדליק אותם, כפי שעשינו אנו כשהיינו בגילכם.

היינו רוצים שהתורה תהיה לכם כמים קצת גנובים. כי היא אכן כזו, כבר מן הרגע הראשון. כשמשה עולה למרום ולוקח אותה על אפם ועל חמתם של מלאכי השרת הזועקים "מה לילוד אישה בינינו". משה לא מקבל את התורה בתודעת חובה, ואפילו לא בתור היתר. הוא חוטף אותה כי הוא לא מסוגל אחרת. כי ניצת בו משהו שאין לו דרך להסביר בהיגיון. ואין חוקים באהבה.

זה אפילו עוד יותר נכון אחרי השנתיים שחלפו. בבית המדרש היו הרבנים אומרים בשם הרב צבי יהודה, שמי שלא יודע מתי לסגור את הגמרא עדיף שלא יפתח אותה. אבל בעליית הגג של בית המדרש, בין פעילות של התנדבות בקהילה להפגנה נגד תוכנית ההתנתקות, נהגנו להזכיר איש לרעהו שמי שלא יודע מתי לפתוח שוב את הגמרא עדיף שלא יסגור אותה. כשאנחנו מסתכלים סביב בבוגרי הישיבות שגודשים את כל היחידות הלוחמות הלב מתפוצץ מאהבה ומהכרת תודה על שגידלנו דור שיודע לסגור את הגמרא כשצריך. ולעומתו, האלטרנטיבה של חברה שהתורה הפכה לה סם המוות ומנתקת אותה מן החיים, עומדת מול עינינו כאופציה מרתיעה. אבל דווקא מתוך הבהירות המוסרית הזאת, אל תוותרו על התשוקה. תהפכו את התורה למרד שלכם, לאבן שואבת שאפשר לשקוע בתוכה. תנו לה לפתוח לכם את הלב ולקחת אתכם לדרך שאין לכם מושג מה יעדה. אחרי השנתיים הללו אנחנו לא מפחדים כבר מן החלק השני של הסיפור. אנחנו יודעים שתוכלו לצאת אל המסע הזה עד הקצה ולשוב משם בחזרה.