פעמיים בחיי, החיים שלי התחלקו ללפני ואחרי.

הפעם השנייה הייתה כמובן בלילה הנורא מכול, כשהושלכה לעברי באכזריות נוראה הבשורה שהחריבה את עולמי וקרעה את נשמתי. כשרזיאל נלקח ממני.

זה שבר לי את החיים לשניים, ניפץ לרסיסים את החלק הקודם, והשאיר אותי עם לב שבור ומדמם מול תהום פעורה שלא ידעתי מה מחכה לי במעמקיה. החיים מאז ועד היום אינם אותם החיים, ואמנם בלילה ההוא חלק עצום ממני נרצח ומת - אבל חלק אחר, זהות שלא ידעתי על קיומה, נולד.

הפעם הראשונה שחיי התחלקו כך הייתה לפני עשרים שנה. בשונה מהפעם השנייה, המובהקת כל כך, פה יותר מורכב להצביע על תאריך מסוים. תחושת חלוקת החיים התרחשה על פני תקופה ולא ברגע בודד ומנפץ.

לפני השבר הראשון

הייתי צעירה מאוד, עוד לא בת עשרים, כאשר בחרתי לקשור את גורלי בגורל המלחמה על ארץ ישראל. והאמת היא שלפני כן בכלל לא הייתי מלאת אידיאלים.

כלומר, כן, כמו כל בת אולפנה טובה הייתי משתתפת קבועה בהפגנות נגד הסכמי אוסלו והשלכותיהם ההרסניות. בכל הזדמנות לצאת לעוד הפגנה או עצרת, מיד התייצבתי עם דגל או שלט, ונוכחותי, כך נאמר לי, הייתה חשובה. אבל בואו נודה באמת, היו סיבות שקדמו לאידיאלים, ובגללן הקפדתי להתייצב שם.

בשנה שקדמה לגירוש כבר שירתּי בשירות לאומי. מלבד ביקור פה ושם בגוש קטיף עם הוריי או סיור מזדמן בשומרון, לא ממש זיהיתי את עצמי כשותפה למאבק על ארץ ישראל.

לא השתתפתי בהקמת נקודה יהודית, לא נאבקתי בשום פינוי. אומנם שמעתי סיפורים מכמה חברות, אבל בעצמי מעולם לא פגשתי פצמ"ר. ובכלל, היו לי מעט מאוד חברות וחברים מגוש קטיף או מצפון השומרון, ואת אלו שכן הכרתי רק כי הן הגיעו ללמוד אצלנו באולפנה או שהם הגיעו להדריך איתנו בסניף בכפר־סבא. מעולם לא ביקרתי אותם בבתיהם.

ובכל זאת, מצאתי את עצמי לאט־לאט בהתהוות פנימית חדשה, נסחפת להלך הרוח שאפף כל בן נוער דתי־לאומי, במהלך הניסיונות למנוע מהגזרה הנוראה הזו להתרחש.

בשבילי, העניין המרכזי היה העוול. הכאב על חוסר הצדק הזועק לשמיים, שדבר מכל מה שעשינו לא הצליח לשנות. ובעיקר התחושה שאין זכות קיום לכאב הזה, תחושה שמדי פעם מלווה אותי עד היום הזה ממש.

חורבן הבית

כשחיי נחלקו לשניים לראשונה גם פגשתי את רזיאל. בעצם, את כל מערכת היחסים בינינו בנינו סביב מאורעות העם והארץ. סביב הפצע הכואב על מה שלא הצלחנו למנוע, וסביב הניסיון להמציא את עצמנו מחדש. הזהות של שנינו יחד נולדה שם בין הריסות בתים, לצד בניין הבית הפרטי שלי.

כשאני מביטה לאחור אל שני הרגעים ההם - זה שצמח מתוך אידיאולוגיה וכאב ציבורי, וזה שהתפרץ בלב הבית שלי באובדן הכי אישי שיש - אני מבינה שהם שזורים זה בזה.

לא במקרה נרקם הקשר שלי עם רזיאל מתוך שבר לאומי. אולי כי כבר אז חיפשתי תיקון, משמעות, דרך לרפא בתוכי את מה שלא הצלחתי להציל.

ואז, כשהעולם שוב נשבר לי מול העיניים, כבר ידעתי איך האישיות שלי בוחרת לכאוב ולקום מחדש.

רזיאל נרצח, ובפעם השנייה חוויתי חורבן. עוצמתי יותר ופנימי ועמוק, אבל הזהות שנולדה שם בשבר הראשון נותרה בי, יחד עם המאמץ האדיר להמשכיות ולבחירה מחדש במה שיצרנו יחד. בחירה בשפה, בערכים ובתחושת הייעוד והשליחות, שהחזיקה ועודנה מחזיקה את ראשי מעל המים. גם בימים שהחורבן חי ופועם יותר מאי פעם.

עשרים שנה חלפו מאז שראיתי והרגשתי במקצת את תחושת חורבן הבית, ועוד כמעט שמונה שנים מאז שחוויתי אותה פיזית והרגשתי אותה שוב.

אפר על החורבות

ושנתיים. כמעט שנתיים מפרוץ המלחמה. כמעט שנתיים שהזהות הזאת, שמתעקשת להיוולד בי בכל פעם שמשבר מטלטל פוגש את הנפש שלי, מתאמצת לחיות מחדש. שוב מתוך משבר, שוב משבר לאומי מדמם וממוטט, שוב שכבת אפר סמיכה שנערמת מעל לתלולית החורבות בציר הזמן היהודי הכללי ובציר הזמן האישי שלי. ושוב אותה השפה, אותם הערכים ואותה תחושת השליחות.

עשרים שנה חלפו מאז נבניתי מבין הריסות וחורבות, ולפעמים נדמה שאני עודני שם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il