כבר שנים אני משתדלת שתשעה באב שלי יהיה מוקדש לאבל על חורבן הבית ולכיסופים למקדש. להתרכז בעניינו של היום. מגילת איכה, שיח עם הילדים על אגדות החורבן כדי ללמוד מה הביא אותנו אל המצב הזה שעוד לא הצלחנו לתקן, קינות עד כמה שהסבלנות מאפשרת, ולימוד על כלי המקדש. אחר הצהריים אני משתדלת לעלות לירושלים ולהתפלל בכותל. לראות את החוסר בעיניים, להרגיש את ההמונים המגיעים לבקש על בניין הבית, ולהיבלע בבקשה הגדולה הזאת להשבת שכינה. על הדרך אני מביטה בירושלים ההולכת ונבנית, ירושלים המשובצת מנופים בכל מקום. אני מודה על כל בניין וחניון ופקק, אבל עדיין, הלב חסר.

הרבה שנים אני משתדלת להתרכז בהיעדר הזה שכל כך קשה לנו לתפוס, כי למרות המשניות והגמרות, המדרשים, הציורים ואפילו הסרטונים, לא פשוט לדמיין איך נראו החיים עם מקדש. מאתגר להתגעגע למשהו שלא מכירים, למשהו שחסרונו נראה לפעמים כמו גיבנת מיותרת. בחייאת, מה נעשה עם מקדש עכשיו? איפה נכניס אותו בלו"ז העמוס שלנו? מערכת המצוות שלנו כבר כל־כך מורגלת להסתדר בלעדיו.

ודווקא בגלל שקשה להתרכז רק בזה, החלטתי שאני לא מביטה לצדדים ולא מצטרפת בתשעה באב להתכנסויות וכנסים שאינם עוסקים בחורבן, חשובים ובעלי משמעות ככל שיהיו. יום אחד בשנה להיות כל כולי בתוך זה, בלי לפזול לצדדים. הייתי פעם או פעמיים באירוע של "הלילה לא לומדים תורה", אבל אז הרגשתי שזה מסיט אותי מעיקרו של יום. זה, פלוס העובדה שערבי השיח האלה לוקחים אותי מהבית בליל תשעה באב, הכריע. אני נשארת בבית.

אבל לפני ארבע שנים הגיעו ללוד הפרעות, ושנה אחרי הלכנו לשמוע את מגילת איכה בבית הכנסת "בית ישראל" שהוצת ונשרף במהלכן. ישבנו, קומץ אנשים עם תאורה זמנית, חלקית מאוד, על מחצלות שניסו לחצוץ ללא הצלחה בינינו ובין הפיח. בית הכנסת שוכן באזור שפעם גרו בו הרבה יהודים (רחוב בר־אילן, ממש ליד רחוב הרב קוק), אבל כבר שנים שהוא לא פעיל. למרות כל זה, הוא עדיין היה מספיק מקדש מעט, מספיק סמל יהודי, כדי שהערבים הפורעים יציתו אותו וירצו למחוק אותו. כשישבנו שם הרגשתי בגוף מה זה חורבן, איך נראה מקדש־מעט שרוף, כמה עוד חסר פה וכמה דרוש תיקון. תהיתי, מותר לי להוסיף את הכאב הזה על תשעה באב?

השנה שאחרי הייתה שנת הרפורמה המשפטית. הוזמנתי להנחות פאנל רב משתתפים ברחובות במסגרת אירועי "הלילה לא לומדים תורה". והרי החלטתי שאני לא הולכת לאירועים האלה. הפעם חרגתי ממנהגי, ולא רק כי חמי וחמותי היקרים גרים בעיר הזאת. הפאנל אִכלס אורחים מכל מיני אזורים בחברה הישראלית, ובאותה שנה נדמה היה שחסרה כל כך הידברות ובעיקר הקשבה. האירוע התנהל בחוץ, המצננים קרסו מהעומס, והקהל הרב גדש את רחבת המתנ"ס למרות הצום והחום. הגיע כדי לשמוע. הדברים שנאמרו היו כואבים אבל גם מחברים, ואני התלבטתי, אולי בכל זאת כדאי להוסיף את הצבע הזה לתשעה באב שלי, לפחות בשעה שכזאת?

את ליל תשעה באב אשתקד עשינו בכיכר החטופים בתל־אביב. שמענו את מגילת איכה ובכינו. המגילה סיפרה לנו את חורבן בית ראשון ואת סיפורי בארי וניר־עוז ומסיבת הנובה והחטופים. היא קמה לנגד עינינו בצבעים. היה צפוף בכיכר, היה לח עד כדי סיכון צום, כמו שתל־אביב של קיץ יודעת להיות. ואף שחורבן הבית לא הוזכר, הרגשתי ששם הכי נכון להיות. עם אנשים שאולי לראשונה מתחברים ללילה הקשה הזה, ליל הבכייה לדורות, וכולנו כואבים יחד ומתפללים לשחרורם של החטופים מידי המחבלים.

לאבותינו ולנו

בכל שנה, שלושת השבועות ואחריהם תשעת הימים מבקשים להכניס אותנו לאווירת החוסר והאבל. ההימנעות מההנאות הקטנות כמו בריכה או ים, ומההרגלים הבסיסיים כמו אכילת בשר, הם תמרורים שתפקידם להזכיר לנו את חיסרון הלב הפועם של העם שלנו. החוסר הזה קיים כל הזמן, אבל למשך שלושה שבועות יש לנו אפקטים מיוחדים כדי שנוכל להתחבר לתדר התת־קרקעי הזה ולהרגיש אותו בעוצמה הולכת וגוברת עד לתשעה באב עצמו.

השנה אני מרגישה שאין לי צורך בכל אלה כדי להרגיש מהו היעדר, מהו שבר או איך נראה געגוע יומיומי, תמידי, כזה שחורך את הנשמה. כמוני רבים שאיבדו בני משפחה, כאלה שנפצעו או מתמודדים עם קושי קיומי. החוסר הזה חי כל יום, ודרכו מרגישים את השבר הלאומי. אני נוצרת בליבי את הזיכרונות שנמצאים בכל מקום ומזדהה עם אחיי היהודים של לפני אלפיים שנה, שהכול הזכיר להם את המקדש, והיו צריכים לחצוב לעצמם דרך חדשה בעולם כדי לדעת איך חיים בלי, ומתפללים יום יום שייבנה.

הרבה שנים חשבתי שצריך להתרכז ביום הזה רק במקדש. היום אני חושבת שחייבים לתת לו מקום נכבד ביום הזה, אבל מותר להוסיף עליו. הרי חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב. ביום הזה אנחנו אבלים גם על חטא המרגלים, על כך שעם ישראל האמין לדיבה שהוציאו על הארץ ולא רצה לבוא בשעריה. גם על נפילת ביתר אנחנו אבלים, המדינה הקטנטנה של בר־כוכבא שהחזיקה מעמד מעט מאוד שנים, ובנופלה התחוללו פה הרג ורצח חסרי תקדים ובא הסוף על שארית הפליטה היהודית בארץ. אנחנו אבלים גם על הפיכתה של ירושלים לבירה אלילית. חז"ל הם שצירפו את כל אלה לחורבן הבית. הם לא לוקחים מזיכרון המקדש, הם מעבים אותו, משלימים אותו. היום אני יודעת שאובדנים או חסרונות אחרים לא מנתקים מהכאב הכללי והלאומי. להפך, הם שער אליו, הם מחברים אליו. כל מי שכואב יום יום, יודע מהו אובדן וחוסר ומתפלל לתיקון.

Ofralax@gmail.com