למה אנחנו אחראיים במה שמגיע או לא מגיע לצלחת של אזרחי האויב ועל מה אנחנו ממהרים להתנצל?
חמאס ואזרחים עזתים טבחו, רצחו, אנסו, חטפו ושרפו בחיים אנשים נשים וטף ב-7 באוקטובר ובימים שאחריו. הם עדיין נלחמים בנו ומתעללים בחטופים שלנו.
עוד כתבות בנושא
אבל כבר שבוע שממשלת ישראל וצה"ל עסוקים בהכנסת סיוע הומניטרי ובהפרכת אמיתות של תמונה זו או אחרת של ילד רעב ברצועה. שינוי המדיניות והפסקת האש החד-צדדית הזו, בלי שום תמורה עבור חטופינו, הגיעה כתגובה להאשמות כלי התקשורת המערביים אותנו, כן אותנו, בהרעבת אוכלוסיית עזה. על הרעבת חטופינו העולם לא מזדעק.
הכי מעניין
מהעולם לא צריכות להיות לנו ציפיות. השאלה הגדולה היא למה אנחנו נכנעים לקמפיין, מתנצלים, מתחסדים וממהרים להצניח סיוע ובמיוחד היישר לידי חמאס?
נגיד שיש רעב בעזה, ונגיד גם שיש פה ושם אזרחים חפים מפשע ברצועה. חמאס ואוכלוסיית עזה הם אלה שהביאו את המצב הזה על עצמם. הם ורק הם אחראיים לכך.
עוד כתבות בנושא
צה"ל התגאה שאנחנו דואגים לפנות עשרות אלפי חולים ומלווים שלהם מרצועת עזה לקבלת טיפול רפואי. מדוע ישראל לא התנתה את הסיוע לאויב וילדיו בהגעה של הצלב האדום, למשל, לחטופינו שלנו? האם אזרחי האויב חשובים לנו יותר מאזרחינו?
על החלטת צרפת, בריטניה וקנדה להכיר במדינה פלסטינית הגיבו ראש הממשלה ומשרד החוץ שהחלטה היא פרס לטרור. אבל מהי שליחת סיוע לאויב שלך, בזמן שאתה נלחם בו, אם לא פרס לטרור?
אולי כדאי שבמקום להפריך את טענות האויב ולשלוח לאוכלוסייתו אוכל, נפסיק להתנצל על מה שלא עשינו ונתעסק בלהכריע אותו.