כדרכי לפני חגים ומועדים, אני פותח את הקובץ של הטורים מן העבר כדי לראות מה כבר כתבתי בשנים קודמות, כדי שלא אלאה אתכם, חלילה, בדברים שכתבתי בעבר וברי לי שהם חקוקים לעד בזיכרונכם. את תשומת הלב שלי תופס הטור שהתפרסם היום לפני שלוש שנים, ועסק בשאלה קיומית נוקבת: איך אפשר לשמור על תודעה של חוסר וחורבן כשהכול מושלם כל כך?
"זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר של התקופה", כתבתי, "דווקא משום שבסך הכול די טוב פה, ובסבירות גבוהה מאוד זה לגמרי זמן הגאולה, עולה פתאום השאלה: מה הלאה? יש עוד בכלל למה לצפות?". לא הייתי לבד. כמה חודשים אחר כך יצא לאור הספר "לברכה ולא לקללה" של הרב אמנון דוקוב והרב הלל נגן. וגם הוא, בגדול, עסק בקושי להכיל את השפע החומרי והשלווה המדינית־ביטחונית שאנו חיים בה. אבל כששיתפתי לא מזמן קטע מן הטור ההוא בפייסבוק זכיתי לעשרות רבות של אימוג'ים בוכים.
ספרות חז"ל גדושה אין ספור ניסיונות לענות על השאלה "מפני מה חרב בית המקדש". אודי האש האחרונים טרם כבו כשהנביאים התחילו לשאול "על מה אבדה הארץ". החיפוש אחר סיבה לאסונות הוא ביטוי לאמונה ולאופטימיות. אמונה בכך שלעולם יש משמעות, ואם יש בו לפעמים בירה דולקת, בהכרח יש גם מי שהדליק אותה ומקיים את הדלֵקה. ואופטימיות שגורמת לנו גם בהווה הבוער להישיר מבט אל העבר ולהפיק ממנו לקחים אל העתיד.
הכי מעניין
זה הלקח שהייתי רוצה לשלוח אל עצמנו בעתיד: חורבן קורה מהר. מהר מכפי שאפשר להעלות על הדעת. גדרות נפרצות, קונספציות קורסות, בריתות מתנפצות לרסיסים.
הסיפור שמעביר באופן החריף ביותר את התחושה של אדם לנוכח חורבן הוא הסיפור של מרתה בת בייתוס. אותה בת עשירים ששלחה שליח לקנות לה סולת מן השוק, וכשהוא שב בידיים ריקות ומספר שהסולת נגמרה היא מבקשת שיביא לה קמח. השליח חוזר ואומר שבינתיים כבר נגמר הקמח, והיא מבקשת שיביא לה במקומו סובין, וכשמתברר לה שגם אין סובין היא מוכנה להתפשר על קמח שעורים, אבל בכל פעם כשהשליח מגיע אל השוק הוא מגלה שכבר הכול נגמר.
ואתה קורא את הסיפור ושואל את עצמך, או את השליח: תגיד, במחילה, אתה אידיוט? אתה לא רואה שהסחורה הולכת ונגמרת? תקנה מה שאתה יכול!
והתשובה היא שלא. הוא לא רואה. הוא אינו מעלה בדעתו שזה יהיה עד כדי כך. הוא יכול לדמיין מחסור זמני בסולת, אבל אין סיכוי שבעולם שייגמר בשוק הקמח. וכשזה קורה זה נורא ואיום, אבל עדיין הוא אינו מסוגל לראות תרחיש שבו לא יהיו סובין. כי קצב החורבן תמיד יהיה מהיר מקצב מחשבתנו.
למה החורבן מהיר כל כך? תשובה אחת, שחכמים נתנו לא פעם, היא "בית חרוב החרבת". החורבן עצמו אורך שנים רבות, אך הוא קורה בפנים, במקומות סמויים מעין. "לִפְנֵי שֶׁבֶר - גָּאוֹן", התנבא החכם מכל אדם. השגשוג מעוור את עינינו לסימני הרקב. הן במישור הצבאי הן במישור החברתי.
אבל התשובה היא גם - כי ככה זה חורבן. חורבן איננו דעיכה. הוא מתרחש בגידול אקספוננציאלי. חכמינו אהבו לדמות אותו לאש, ללהבה שמחוללת דינמיקה של כאוס, של כוחות כאוטיים שמשתחררים ומסתערים זה לעומת זה - מדינות שנכנסות לתגובת שרשרת של קרבות; גורמים חברתיים קיצוניים שניעורים מצד אחד ומעוררים את אלו שרובצים בצד אחר, והחיכוך ביניהם מזמין מתקפות חיצוניות. אי אפשר לשלוט בחורבן או להגביל אותו. לכן המסקנה העיקרית של הגמרא מסיפורי קמצא ובר קמצא היא: "אשרי אדם מפחד תמיד".
רק שמן השנה האחרונה אפשר ללמוד לקח נוסף: גם מהפכות חיובית יכולות לקרות מהר. אתה יכול לכתוב טור לעיתון על חרדת המלחמה, ולא תספיק לפרסם אותו כי פתאום היא תיגמר. מותר להתפלל ולקוות שהרשעה תקרוס בבת אחת לתוך עצמה וכעשן תכלה. גם החברה שלנו יכולה ברגע של פתיחת הלב להירפא. גאולה יכולה להגיע בסחרור שלא נצליח להכיל, דווקא כשמצב העניינים נראה כאוטי. "כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ".חורבן קורה פתאום, אבל הוא תוצאה של תהליך ארוך