במאמרו, המנוסח באופן בהיר ויפה, מנסה הרב פכטר לאזן בין מקורות חז"ל העשויים להתקשר לעסקת חטופים – מקור אחד למתנגדי העסקה, מקור אחד למצדדיה. ברצוני להעלות ארבע הערות על דבריו:
1. לענ"ד אנחנו צריכים "להתבגר" מהרצון לדעת מה אומרת ההלכה על "עסקת השבויים". כמעט על כל מאמר של רב או איש רוח, דתיים כחילונים, ניתן לומר את המשפט: "אמור לי מהן דעותיך הפוליטיות ולאיזה מחנה הנך שייך, ואומר לך כיצד תלהטט במקורות חז"ל באופן שיצדיקו את שיטתך". שונה הדבר מהלכות בורר או בשר בחלב, שבהן השיוך הפוליטי פחות רלוונטי.
2. עצם המחשבה לצטט מקור שעניינו הוא "ימסרו כולם את עצמם למען האחד", בהקשר של מדינה ולאחר תוצאותיה הנוראיות של עסקת שליט – היא מעוותת. מדינה לא יכולה להתאבד ולאפשר ירי של אלפי טילים לעברה. אינני מכיר אף מדינה אחרת שהייתה עושה זאת.
הכי מעניין
מאמרו של הרב עידו פכטר
3. גם הרב פכטר נופל בבור שטמנו לנו אנשי קפלן והתקשורת. משפטים כמו "המדינה והכלל אחראים להחזיר בכל מחיר את החטופים שנחטפו מבתיהם", או "לא נוכל להשתקם כחברה אם לא נחזיר את החטופים" – נאמרים תמיד בהקשר של החטופים. מה דעתכם על משפט כמו "לא נוכל להשתקם כחברה ולהתגייס שוב אם משפחות החיילים יראו שבניהם/אבותיהם נהרגו לשווא, כי את מה שהם כבשו מחזירים לחמאס"? או "המדינה אחראית כלפי תושבי שדרות ואופקים שלעולם לא יירו עליהם טילים ולעולם לא יפנו אותם מבתיהם"? התקשורת יודעת יפה להעלים כיווני חשיבה כאלה. אינני רוצה לחשוד כי הדבר נובע ממיעוט יחסי של חיילים קרביים צעירים בין אנשי קפלן.
4. לעצם העניין – הדיון הנורא סביב העסקה מתיש את החברה, משום שהמלחמה מתנהלת כבר כמעט שנתיים. למעשה היה ניתן למוטט את חמאס תוך שלושה חודשים ולהציל מדינה שלמה, אילולא המוסר המעוות מבית קפלן, המגובה על ידי התקשורת, האוסר על הצבא להתקרב למקומות שחטופים עלולים להימצא בהם. דומה הדבר כאילו היו אוסרים עלינו להפציץ את איראן מחשש שייהרגו אזרחים שלנו בתגובתה של איראן (והרי נהרגו 27, ותחזיות הצבא דיברו על מאות הרוגים).
אומה הנלחמת על חייה חייבת להכות בחמאס בכל מקום שבו הוא נמצא. ייתכן מאוד שחמאס היה מרים ידיים ומוסר לנו את כל החטופים, ואם חלילה וחס היו נהרגים חטופים, אין דינם שונה מחיילים ואזרחים שלנו שנהרגים בהמוניהם, מתוקף מחירה הנורא של המלחמה.