הדילמה סביב עסקת החטופים קורעת את החברה הישראלית מאז פרוץ המלחמה. זוהי דילמה חדה וכואבת. מצד אחד חייהם של עשרות חטופים מצויים בסכנה מיידית. ממד הפגיעה איננו מסתכם בהם, אלא נוגע למעגלים רחבים של קרוביהם, משפחותיהם ואף לערך הערבות ההדדית היהודית־ישראלית. למודת טראומה ממקרה רון ארד, החברה הישראלית אינה רוצה להסתכן שוב באיבוד בניה בשבי אויב. מצד שני ניצבת המערכה מול חמאס, שדורשת הכרעה כדי להציל חיי אדם בעתיד ולמנוע הישנות מקרים של חטיפה, רצח ופגיעה באזרחי ישראל.
אם בתחילת הדרך נראה היה שאפשר להשיג את שתי המטרות יחד – החזרת החטופים ומיטוט חמאס, ככל שחלף הזמן התבהר לחברה הישראלית שהדבר אינו אפשרי, והדילמה הלכה והתעצמה: מה מדינת ישראל מתעדפת – את חיי החטופים או את הכרעת חמאס? הוויכוח הציבורי שהתלהט בעניין הזה חשף פערים עמוקים בתוך החברה הישראלית.
לדילמה הזו היבטים שונים – ביטחוניים, חברתיים וגיאו־פוליטיים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים מעיני הציבור. ואולם נדמה שביסוד כל השיקולים הללו ניצב הממד הערכי, כגורם העיקרי המעצב את העמדות השונות. דא עקא, שגם את הממד הזה ניתן לאפיין בדרכים שונות. האם שני המחנות בוויכוח הזה נחלקים בין תפיסה של חשיבות הפרט לעומת חשיבות הכלל? או בין רציונליות טהורה לרגש של חמלה? ואולי הדיון נסוב בכלל על האמונה ביכולתנו להתפכח מקונספציות ולוודא שאירוע כמו 7 באוקטובר לא יוכל לחזור על עצמו? אכן, אפילו בנוגע לאופן שבו אנו ממסגרים ומתארים את הדיון, חסרה בהירות.
הפגנה בעד עסקת החטופים בתל אביב. | צילום: איתי רון, פלאש 90
דומני שחוסר בהירות זה הוא שהוביל בין השאר לדמוניזציה שעברו שני צדדי המחלוקת. המתנגדים לעסקה מוצגים לא אחת ככאלה שלא אכפת להם מחיי אדם, עד כדי כך שלא מעט עיתונאים ואנשי תקשורת תהו האם המתנגדים לעסקה שמחים בכלל לראות בחזרתם של החטופים ששוחררו. מנגד, התומכים בעסקה מוצגים לא אחת כמי שמטרתם האמיתית היא פוליטית, להפיל את הממשלה, והחטופים מבחינתם הם רק אמצעי לכך. טיעונים שכאלה הם סימן לא טוב עבור החברה הישראלית ועבור גורל החטופים. בחלקים מרכזיים בחברה הישראלית אין כמעט הכרה בלגיטימיות של הוויכוח סביב הנושא. הצד הנגדי נתפס כהזוי במקרה הטוב וכמרושע במקרה הרע. כך הגענו למצב איום שבו אנו לא רק רחוקים מאיזושהי הסכמה סביב הדילמה; אנו רחוקים גם מהסכמה על הדילמה עצמה. כמו הסתרה על גבי הסתרה, החברה הישראלית עסוקה בוויכוח איך להבין את הוויכוח שמתנהל בתוכה.
מצב עניינים זה מחייב אותנו להקדיש מאמץ רב כדי להחזיר לעצמנו את האפשרות לנהל כאן ויכוח אמיתי. לשם כך אנו נדרשים לא רק לתת כבוד מינימלי לצדדים החולקים, אלא בראש ובראשונה לדילמה כשלעצמה. בסוגיה גורלית כל־כך לחייהם של רבים כל־כך, מצופה לתת בראש ובראשונה כבוד לעצם השאלה והספק. אם חיי אדם יקרים בעינינו, עלינו להפנים שאכן יש כאן סימן שאלה, לפני שאנו הופכים אותו לסימן קריאה.
בדברים הבאים אבקש לצלול אל הדילמה לאור מקורות מן המסורת היהודית. מקורות הלכתיים ואגדיים הם בעלי נוכחות והשפעה רבה על השיח הציבורי כיום, ובחברה הדתית בפרט. חרף העובדה שעבור רבים אין הם משמשים כגורמי סמכות, הם עדיין מהווים עוגן לעיצוב זהות ומקור ליניקת ערכים.
בעיניי, לעצם העיסוק במקורות עשויה להיות תועלת חברתית רבה, אם לא בפתרון הדילמה אזי לפחות ביכולת ההמשגה והדיוק שלה. מעל הכול, עיסוק בית־מדרשי בסוגיה ערכית כה מורכבת וכאובה יאפשר לנו להתווכח עליה ברצינות ובהעמקה. בית המדרש הוא מקום שמזמין דיבור, חברותא; זהו מרחב שפותח את הדיון, לא סוגר אותו. הוא מבקש מעורבות פעילה של כל המשתתפים, כאשר הוא מזמין אותם להביא אל תוך השיחה את עולמם הערכי והאמוני, לצד תפיסותיהם האינטלקטואליות והביקורתיות. הוא דורש שותפות וגם הקשבה לצד שמנגד. מהלך כזה, של קיום שיחה בית־מדרשית בנושא הטעון, הוא גם מטרתו של מאמר זה. במרכזו יעמוד דיון בשני מקורות הקשורים לסוגיה, האחד ידוע ומוכר והשני פחות.
שוק עבדים
נפתח בהלכה שזכתה לאינספור ציטוטים בשיח הציבורי ומעניקה גיבוי למתנגדי העסקה. המשנה במסכת גיטין (ד, ו) קובעת ש"אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן". הלכה זו נפסקה ברמב"ם ובשולחן ערוך. לפנינו הנחיה ברורה שאין לפדות את השבויים בכל מחיר, וכי המחיר המשולם עבורם צריך להיות סביר והגיוני.
ואולם מכמה סיבות נראה שאי אפשר לראות בכלל משנאי זה הנחיה הלכתית בעלת רלוונטיות לעסקת חטופים בימינו. ראשית, יש לשים לב להקשר שבו הובאה הלכה זו. בניגוד למצופה, היא איננה מופיעה במסכת העוסקת בדיני נפשות (כמו סנהדרין או מכות), אלא במסכת גיטין. הלכה זו מוזכרת שם אגב דיני פדיון עבדים, ומסתבר להניח שעורך המשנה הציב אותה שם מפני שבעולם הקדום שבויים היו נמכרים בשוק כעבדים. הקשר זה מלמד על המטען הערכי של סוגיית השבויים בעיני עורך המשנה. מבחינתו מדובר היה בעניין כלכלי יותר מאשר בסוגיה של הצלת חיים, והדיון נסוב על השאלה כמה כסף יש להשקיע כדי למנוע מאותם שבויים גורל של עבדות.
תובנה זו מתחזקת לאור ההקשר שהעניקו גם פוסקי ההלכה להנחיה זו. אם עורך המשנה שיבץ את ההלכה הזו במסכת גיטין, כחלק מדיון בנושאי עבדים, הרמב"ם שילב אותה בהלכות מתנות עניים, ורבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך" (בעקבות בעל הטורים) הכליל אותה כחלק מהלכות צדקה. נראה אפוא שהעניין הכלכלי המשיך לשמש כמסגרת הדיון של פדיון השבויים גם בקרב הפוסקים. השאלה היא ממונית בעיקרה, כמה כסף צריכה הקהילה להוזיל מכיסה כדי לפדות שבויים, והחשיבה ביסודה היא כלכלית – איזה סכום מחובתנו להשקיע עבור תנאיו ומחייתו של האחר, וכיצד נוודא שהסכום הזה לא ייצור תמריצים בעייתיים.
בהקשר זה, ועדת שמגר, שפרסמה בשנת 2012 את המלצותיה בנושא עסקאות שבויים, ביצעה שינוי משמעותי כאשר החליפה את הביטוי "מחיר" בביטוי "תמורה"; זאת מתוך כוונה להוציא את הדיון מעולם השוק ולהתייחס אליו במסגרת הערכית הראויה לו, כשאלה הנוגעת להצלת חיים. אינני יודע עד כמה המקורות היהודיים עמדו לנגד עיניהם של חברי הוועדה, אך במסורת ההלכתית המושג "תמורה" אכן נושא מטען ערכי שונה משל תפיסת שוק. "תמורה" היא פעולה הנוגעת לקרבנות מקודשים, המוחלפים בבהמות חולין. השימוש במונח זה מורה שאיננו מתייחסים לסוגיית השבויים כאל עסקה כלכלית, שכן מדובר בהמרת חיים בחיים (מבלי להיכנס לשאלת השווי), ולפיכך המעשה כולו נושא מטען של קדושה.
סיבה נוספת לדחיקת ההלכה המנוסחת במשנת גיטין מהדיון העכשווי בסוגיית החטופים, היא העובדה שבמקורות שונים בתלמוד מצאנו מקרים שבהם פדו אנשים בהרבה יותר מכפי דמיהם. המקור המפורסם לכך הוא הסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה בממון רב מהשבי הרומאי ילד יפה ומוכשר בשם ישמעאל בן אלישע, ולימים הפך ילד זה לאחד מחכמי ישראל (גיטין נח, א). בשל כך, מפרשי התלמוד סייגו את הכלל המנוסח במשנת גיטין וטענו שככל שמדובר באדם מיוחד ובעל פוטנציאל להיות תלמיד חכם, אכן ניתן לפדותו במחיר גבוה משוויו בשוק (תוספות ורמב"ן שם). זהו טיעון חשוב לענייננו, שכן הוא חורג מהתפיסה הכלכלית שהנחתה את הדיון עד כה, ומציע להוסיף לבחינת הסוגיה גם מבט אישי המעריך את חיי האדם המצוי בשבי בצורה רחבה ועמוקה יותר. אם נמשיך את הרוח הזו לתקופתנו נוכל לטעון שההלכה המשנאית איננה רלוונטית לאף חטוף, שכן כיום למדנו להעריך חיי כל אדם ואיננו מתבוננים עליהם בתפיסה של שוק עבדים.
החרגה אחרת מהכלל המשנאי שנעשתה בספרות הפסיקה, נוגעת למקרים מסכני חיים. כך, למשל, כותבים בעלי התוספות על הסיפור שהבאנו: "כי איכא [כשיש] סכנת נפשות – פודין שבויין יותר על כדי דמיהן". התוספות הבינו אל נכון שההלכה המשנאית עוסקת במצב שבו המוטיבציה לשבי היא כלכלית, אך כאשר נשקפת סכנה לשבויים, יש לשחררם גם במחיר גבוה. למותר לציין שזו המציאות העגומה של החטופים בימינו.
התיקון הכללי
ניתן היה להמשיך ולהראות מדוע ההלכה המשנאית רחוקה ממציאות ימינו, אך נדמה שדי במה שהבאנו כדי להראות שלכל הפחות היא איננה יכולה להוות מקור הלכתי מוסמך להתנגדות לעסקת חטופים. ועם זאת, נדמה שגם אם מבחינה נורמטיבית אין המקור הזה רלוונטי, הרי שהרוח הנושבת בו ממשיכה לשמש מקור השראה וחיזוק עבור המתנגדים לעסקת חטופים. שורש העניין טמון בנימוק שהמשנה מביאה לדבריה: "מפני תיקון העולם".
נימוק זהה ניתן גם במשנה הקודמת, הקובעת שבמקרים מסוימים כופים אדון לשחרר את עבדו כדי לאפשר לעבד לעסוק בפרייה ורבייה, וזאת "מפני תיקון העולם". הווי אומר: טובתו האישית של האדון נדחקת מפני טובת החברה כולה, שהעבד יביא ילדים לעולם. אותה העדפה של השיקול הציבורי הכללי, במקרה הזה על פני טובתם הפרטית של השבויים, חוזרת גם בהלכה שלפיה "אין פודים את השבויים יותר מכפי דמיהם מפני תיקון העולם".
התלמוד הבבלי (גיטין מה, א) מציג מחלוקת בשאלת התועלת הכללית הזו: על פי הסבר אחד, איננו רוצים להטיל הוצאות גבוהות על הציבור; על פי ההסבר השני, איננו רוצים לספק לחוטפים מוטיבציה לבצע חטיפות נוספות בעתיד. בין כך ובין כך, החשיבה על טובת הכלל כגוברת על טובת האדם הפרטי היא העיקרון המארגן של ההלכות המנויות בחלק זה של משניות גיטין.
נימוק זה, השם את הדגש על טובת הכלל, נוכח כיום באופן משמעותי בטענות המתנגדים לעסקת חטופים. בדומה לשני ההסברים שהובאו בתלמוד הבבלי, יש ששמים את הדגש על מספרם העצום של האסירים המשוחררים, שבסבירות גבוהה יחזרו לעסוק בטרור ויפגעו בציבור הרחב, ויש ששמים את הדגש על החשש שעסקת חטופים תעודד ארגוני טרור לחטוף בעתיד אזרחים וחיילים נוספים. אלה מדברים על המחיר שהציבור משלם עכשיו על עסקה שכזו, ואלה נרתעים מפני עסקה שתעודד פעולות חטיפה בעתיד. המשותף לשני הטיעונים הוא מבט על טובת הציבור הכללי וראייתה כגוברת על טובת החטופים.
אינני יודע עד כמה הנימוק ההלכתי מן המשנה עומד לנגד עיניהם של כל המתנגדים לעסקה, אבל אין ספק שהסנטימנט שהוא משדר נוכח אצל חלקים גדולים מהם, ודאי בקרב רבנים המכירים את מקורות ההלכה. אפשר למצוא אותו, למשל, במכתב רבנים מרכזיים בציונות הדתית נגד העסקה, שפורסם לפני כשנה: "המחירים הנדרשים לשחרור החטופים מסכנים את כל אזרחי המדינה", נטען בו. "מצווה להציל שבויים, אך לא במחיר של סיכון כלל ישראל". תיקון העולם מהדהד פה כשיקול מכריע. טובת הכלל גוברת על מצוות פדיון שבויים המתייחסת לאנשים פרטיים, ומכאן ההתנגדות לעסקת חטופים.
בניגוד לטענות הנשמעות לעיתים, לא מדובר באנשים ערלי לב, שחיי אדם אינם בעלי ערך בעיניהם. אדרבה, הם מצהירים שמה שמניע אותם הוא הדאגה לחיי אדם שייפגעו כתוצאה מעסקה שכזו. וגם אם משנת גיטין איננה משמשת מקור הלכתי מפורש עבורם, הרי שההיגיון המארגן שלה בהחלט עשוי לשמש משענת איתנה לדבריהם. אין מקום אפוא לשלילת הלגיטימציה של עמדה זו. יש כאן אמירה ערכית עקרונית שעלינו ללמוד אותה ולהקשיב לה, לפחות כצד לדיון בבית המדרש.
מעבר לחישובים
ואולם זו לא התמונה המלאה, והיא אינה משקפת את כלל מקורות ההלכה. דומני שיש מקור נוסף, שלמיטב ידיעתי כמעט לא הוזכר בשיח בנושא, אשר מבטא עמדה הפוכה מזו שמציגים מתנגדי העסקה. אכן, גם מקור זה איננו יכול לשמש גיבוי הלכתי ישיר לפסיקה בנושא, אבל כמו קודמו, הרוח המנשבת בו עשויה להשפיע על ביסוס הכרעה ערכית, הפוכה מזו הקודמת.
בהלכות יסודי התורה (ה, ה) פוסק הרמב"ם:
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכן – יִטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם – יֵהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
ואם יִחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם; אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי – יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה. ואם אינו חייב מיתה – יֵהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
מתוארת כאן מציאות שבה גויים דורשים מקבוצת יהודים למסור להם אדם אחד להריגה (או לאונס), ואם לא יעשו כן – יהרגו את כל הקבוצה. במקרה כזה, פוסק הרמב"ם, אסור לבני הקבוצה למסור אדם אחד מהם להריגה, גם אם המשמעות היא שכולם יומתו. ניתן היה לחשוב שהטעם לכך הוא שאין לאף אחד סמכות לקבוע מיהו האדם המסוים שיימסר למיתה, שהרי במקרים הראשונים שמציג הרמב"ם, הגויים לא מכוונים לאדם מסוים. ואולם נשים לב שבמקרה השלישי פוסק הרמב"ם שגם כאשר אותם גויים דורשים למסור להם אדם מסוים שהם נוקבים בשמו, ואם לא יעשו כן ייהרגו כולם, על כלל חברי הקבוצה למסור את נפשם ולא למסור את אותו אדם. הרמב"ם קובע שאפילו במקרה שבו אותו אדם היה מחויב מיתה בדין ישראל, עדיין לא מורים לכתחילה למסור אותו, אף שהסירוב הזה עלול להביא לכך שכולם ייהרגו.
שחרור מחבלים כחלק מעסקת החטופים. | צילום: EPA
כמובן, הלכה זו אינה דומה לסוגיית החטופים שעימה אנו מתמודדים היום. היא איננה מדברת על שבי ואיננה עוסקת בתמורה הלגיטימית לשחרור החטופים. יתרה מכך, הלכה זו מדברת על איום במוות קרוב של כל הקבוצה, בעוד שבענייננו מדובר בסיכון עתידי שלה. מעל הכול, הלכה זו מתייחסת למקרה שבו אנו נדרשים למסור באופן אקטיבי אחד משלנו למיתה, ולא למציאות שבה הגויים כבר תפסו אחדים מאיתנו בשבי ומאיימים עליהם. יש אפוא סיבות רבות לא לראות בהלכה זו מקור מחייב לדילמה הנוכחית.
ואולם, בדומה להשראה שמתנגדי העסקה מקבלים מהקביעה ההלכתית ש"אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן", למרות ההבדלים הרבים והעמוקים בין המקרים, גם כאן נדמה שתומכי העסקה יכולים לקבל השראה מהנימוק להלכה זו. אם למעלה הכלל המנחה היה "מפני תיקון העולם", והוא תבע להציב את טובת הציבור מעל האינטרס הפרטי, כאן הכלל המנחה הוא הפוך: "ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". הווי אומר, הציבור מחויב למסור את עצמו למיתה ולא להקריב אף אחד מפרטיו.
זוהי אמירה דרמטית במיוחד בהקשר ההלכתי שבו הרמב"ם כינס את הדברים. הפרק כולו עוסק בדיני "ייהרג ובל יעבור", ובין השאר נידון בו מקרה שבו גויים מורים לאדם מישראל להרוג אדם אחר, ואם לא יעשה זאת יהרגו אותו. ההלכה במקרה זה מחייבת אותו למסור את עצמו למיתה, ולא להרוג את חברו. התלמוד מנמק זאת במשפט מפורסם: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" [מה ראית שדמך אדום יותר, אולי דמו של הזולת אדום יותר]. ומכיוון שאין לנו דרך להכריע בשאלה חייו של מי יקרים יותר, אנו מורים לאדם לא לעשות דבר ולמסור את עצמו למיתה.
בהלכה שבה אנו דנים, החישוב הזה לכאורה לא עובד. כשמדובר בקבוצה של אנשים לעומת אדם אחד, בהחלט יש מקום לטעון שדמם של רבים יקר יותר מדמו של יחיד. ואם לא די בכך, הרי אותו אדם שהגויים מבקשים את נפשו ימות בין כך ובין כך – שהרי אם לא נמסור אותו לידיהם, הוא ימות יחד עם כלל הציבור שימסור את נפשו עבורו. מדוע נפסק בכל זאת שעדיף שכולם ייהרגו ולא ימסרו נפש אחת מישראל?
ממנגינת המילים "ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל", ניתן לשמוע שהשיקול כאן הוא אחר. אנו קשורים איש ברעהו, ויש לנו אחריות לא רק של פרט אחד כלפי פרט אחר, אלא גם של הכלל עבור פרט אחד מתוכו. אין זה עניין של רווח והפסד. מסגרת הדיון איננה שיקולים חשבונאיים של מה עדיף לעשות כדי להשיג תוצאה מיטבית בסיטואציה המסוימת. העיקרון כאן הוא ערכי: איננו רשאים להקריב אדם אחד מתוכנו. מסירתו ביד מבקשי נפשו היא מעשה המפר את יסוד הערבות המכונן את זהותנו, ועלינו להימנע מכך גם אם הדבר יביא להרג של כלל הציבור, ובתוכו אותו אדם עצמו. הערך גובר כאן על התועלת.
ברית הדדית
בעוד שחלק מהמתנגדים לעסקה הציגו את עמדתה של תורת ישראל כמי שמתעדפת את האינטרס הציבורי על פני האדם הפרטי, מעניין לראות שהרב משה אביגדור עמיאל, מי שהיה רבה הראשי של תל־אביב ואחד מהוגיה המקוריים של הציונות הדתית, ראה בהלכה זו ביטוי לעיקרון כללי של היהדות, שלפיו "הפרט קודם לכלל... ולכן גדול ערכו של יחיד, לו גם החלש ביותר ושפל שאינו מביא שום תועלת בקיומו לכלל" (לנבוכי התקופה, עמ' 78). את פסיקת הרמב"ם הסביר בכך שעל הכלל להשתתף בצרתו של היחיד שאותו מבקשים להרוג, ואף למסור את הנפש עבורו, גם אם מבחינת התוצאה אין בכך שום תועלת: "על הרבים למסור את נפשם לא רק בשביל הנחמה של היחיד אך גם בשביל חצי נחמה, בשביל ספק נחמה" (שם, עמ' 85).
לפנינו אפוא גישה אידיאולוגית וערכית הפוכה מזו שראינו לעיל. אם ההלכה הקודמת הציבה את הרעיון של "תיקון העולם" כגדר המגבילה את מצוות פדיון שבויים, כאן אנו מוצאים גישה הלכתית הדורשת מן הכלל לצאת מגדרו כדי להזדהות עם הפרט.
האם אפשר לראות בכך מקור השראה לסוגיית החטופים בימינו? בעיניי התשובה חיובית. החטופים נלקחו אל תוככי רצועת עזה בשל זהותם היהודית והישראלית והיותם חלק מן הכלל, והדבר קושר אותם אלינו בקשר ערכי מחייב של ערבות הדדית. גם אם במקרה הזה איננו נדרשים למסור אותם בעצמנו בידי גויים, אפשר לטעון שעצם העובדה שביכולתנו להציל אותם בעסקה, מציבה אותנו במקום אקטיבי לעומתם. ואם כך, הרי שיש מקום לומר שעל הכלל להסתכן עבור יחידים שנמצאים במצוקה, ולא למסור אותם במחדל בידי אויב.
שיקולים של תועלת או נזק לציבור הכללי בעקבות עסקה אינם לב הדיון כאן. מה שמוביל הוא ערך האחריות והמסירות – גם מסירות נפש – למען כל אחד מתוכנו. זה הלא האתוס שמעצב את דרכה של מדינת ישראל מראשית ימיה, ועל בסיסו קמה מדינת היהודים. ואמנם, המדינה מתאמצת ואף מסכנת פעמים רבות את אנשיה למען חילוץ שבויים ונעדרים, חיים או מתים, ועושה מאמצים כבירים כדי להגן על יהודים ועל קהילות יהודיות ברחבי העולם. המצפן הערכי כאן איננו שוקל שיקולים של עלות מול תועלת; הוא מתבסס על הזהות היהודית שלנו, שמלכדת אותנו בברית הדדית, ורואה בכל פרט מתוכנו עולם מלא.
אין זה אומר כמובן שאין להפעיל שיקול דעת. גם כשהכלל מסתכן או מתמסר למען הפרט, יש לעשות זאת בחוכמה ובתבונה ולצמצם נזקים ככל שניתן. אבל בסופו של דבר אנו רואים את עצמנו כקשורים זה בזה, ועל כן מוכנים להסתכן ככלל גם עבור בודדים בתוכנו. מי שנוטל עמדה ערכית שכזו ועושה לה רדוקציה לאינטרסים פוליטיים, או מכתיר אותה כרגשנות בלתי רציונלית, מחמיץ מאפיין עמוק בזהות היהודית שלנו. אין זה אומר שלא ניתן לחלוק על עמדה זו, אך לכל הפחות נדרש להכיר בלגיטימיות שלה ובתפיסה שהיא מייצגת.
*
הצגנו שני מקורות השראה הלכתיים ביחס לעסקת חטופים. האחד מציב בראש את השיקול הכללי של "תיקון העולם", והשני רואה בערבות ההדדית ובמסירות למען היחיד מישראל את הגורם המנחה. מן הסתם ישנם מקורות נוספים שאפשר לצרף לדיון, אך נדמה שדי במה שהצבנו כדי להכניס אותנו אל בית המדרש בסוגיה זו. וכמו בבית המדרש, הקוראים מוזמנים להוסיף, להעיר, להגיב וגם לחלוק. כאמור בפתח הדברים, בעצם הדיון בנושא יש תועלת רבה. גם אם הכרעה לא תצא מכאן, לפחות נחזיר לעצמנו את היכולת לשוחח וגם להתווכח באופן ענייני. דבר זה כשלעצמו עשוי לשמש מקור נחמה בימים קשים אלה.
הרב ד״ר עידו פכטר הוא עמית מחקר במכון הרטמן, וראש בית מדרש "למעשה" - יוצרים הלכה ישראלית