ההתנגדות לעסקת חטופים נובעת משיקול ציבורי ארוך טווח

השאלה הבסיסית שמנחה את הלכות שבויים, ונכונה גם בהקשר של עסקת חטופים, היא השיקול הציבורי | תגובה לרב עידו פכטר

תוכן השמע עדיין בהכנה...

כיכר החטופים בתל אביב | תומר נויברג, פלאש 90

כיכר החטופים בתל אביב | צילום: תומר נויברג, פלאש 90

הרב ד"ר עידו פכטר מבקש לבסס את התמיכה בעסקת חטופים, גם אם היא מסכנת את המדינה ורבים מתושביה. תחילה הוא שולל את הרלוונטיות של המשנה במסכת גיטין, "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם". לאחר מכן הוא מבקש להתבסס על ההלכה הקובעת שאם גויים דורשים מקבוצת יהודים להסגיר אחד מהם, תוך איום להרוג את כולם – "ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

צודק הכותב בטענתו שהמשנה במסכת גיטין אינה עוסקת בדיני מלחמה, אולם הוויכוח סביב עסקת החטופים מעלה שתי שאלות עקרוניות שהמשנה, והגמרא בעקבותיה, עונות עליהן בבירור. הראשונה היא השאלה אם להעדיף את הפרט על הכלל. התשובה לכך מונחת בנימוק "משום דוחקא דציבורא"; כלומר, המצוקה הכלכלית של הכלל גוברת על מצוקתו של הפרט. השנייה היא השאלה אם להעדיף את השבויים העכשוויים, שיש להם שם ופנים ומצבם מכמיר לב, על פני השבויים העתידיים, שאומנם יהיו רבים יותר אבל כרגע אין להם שם ופנים. התשובה לכך מונחת בנימוק "דלא ליגרבו ולייתו", שלא יחטפו ויביאו עוד. כלומר, הסיכון האפשרי לרבים בעתיד גובר על מצוקת ההווה.

מאמרו של הרב עידו פכטר

הטענה הזאת עולה בדיון של ה"פתחי תשובה" (יו"ד רנב, ב) גם ביחס לשבויים הנמצאים בסכנת חיים, מפני שאם נתחשב בכך – ילמדו הגויים לאיים על חייהם של השבויים היהודים כדי לסחוט את קהילות ישראל. גם היוצאים מכלל זה, שהוזכרו במאמר, כפופים לשיקול הציבורי: מצד אחד יש מקום לשלם מחיר גבוה יותר עבור תלמיד חכם גדול, אבל מצד שני, ה"ים של שלמה" (גיטין ד, סו) מביא את סיפורו של מהר"ם מרוטנבורג שמנע את פדיונו, מפני "שאם יפדו אותו, אם כן יש למיחש [לחשוש] שלא יעשו כן כל השרים לתלמיד חכם המופלג שבדור בעבור רוב הממון, עד שלא יספיק ממון הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל...". בסופו של דבר השיקול המכריע, בוודאי כשמדובר בהלכות מלחמה, הוא מבט ציבורי רחב.

הכי מעניין

ניסיונו של הכותב ללמוד מן החובה להיהרג ולא למסור אדם מישראל להריגה – תמוה ביותר, ונראה כמי שירה את החץ וצייר את המטרה סביב נקודת הפגיעה. על הלכה זו כתב הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, יח), שמעשה המסירה של יהודי לידי הורגיו הוא מעשה של "רציחה בגרמא", שדינו "ייהרג ואל יעבור". אין כאן דילמה של סיכון הרבים להצלת היחיד, שכן יחיד זה ייהרג בין כה וכה. זהו סירוב עקרוני לשתף פעולה עם רוצחים שפלים, שאינם מסתפקים במעשה הרציחה אלא מבקשים מאחיו של הנרצח להשתתף בכך במו ידיהם. למותר לציין שדווקא סירוב לשיתוף פעולה כזה עשוי להציל חיים במקרים רבים. והרי לפנינו עוד שיקול ציבורי ארוך טווח.

וכל זה עוד לפני שעמדנו על התובנה הפשוטה, שנכונות לעסקה "בכל מחיר" היא זו שתעלה את המחיר לממדים מסוכנים בהרבה.

הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת וראש מחלקת אחווה במרכז תורה ומדינה

עזריאל אריאל

הרב עזריאל אריאל הוא ראש תחום מדיניות חברתית בארגון חותם ורב היישוב עטרת. המאמר נכתב לרגל השקת הספר "וחי אחיך עמך" – מדיניות חברתית וכלכלית על פי התורה, ובנוי על פיתוח הרעיונות שנכתבו בו