אני יודעת שרבים מאיתנו מרגישים מאוד מחוברים לנושא החטופים, ואולי לא חווים כמוני את התחושות שאני רוצה לפתוח כאן. אני גם יודעת שהרבה דברים קורים מתחת לפני השטח, ואני לא בהכרח יודעת הכול ומכירה את כל הפרטים. יודעת. ולמרות כל זאת, חשוב לי לכתוב על החטופים.

פשוט כי כבר הרבה זמן לא כתבתי עליהם כאן.

יותר מדי זמן דיברנו על נושאים אחרים. נושאים חשובים, שלא תבינו לא נכון. כי הכול חשוב, ובאמת צריך לדבר גם על דברים אחרים, ואני משתדלת לרענן את הסיפורים והמילים פה. אני לא ממעיטה מערכה של אף סוגיה.

אבל, כמו גלים גדולים שמגיעים בזה אחר זה ושוטפים כל גל את זה שהיה רגע לפניו, כך גם אירועי חיינו המטורפים לגמרי מצליחים להיטמע במין נון־שאלנט כזה, וגולשים הלאה, אל האירוע הבא.

אין תקומה שלמה

אבל שלושת השבועות עכשיו.

בואכה תשעת הימים, בואכה תשעה באב. ימי חורבן, ימי מצור ורדיפות, ימים להניח לכל הסחלה של החיים לעטוף אותנו בשכבה דביקה וכבדה, שתפריע לנו פיזית ונפשית לתפקד כרגיל.

אנחנו אמורים להיות טובים בזה. הרי בכל הזדמנות אנחנו מסרבים לתת לאירוע בן אלפיים שנה להפוך לשגרה, נשבעים שתדבק לשוננו לחיכנו אם נעז לשכוח את ירושלים. ירושלים ההיא, שחרבה לנו. שאחרי חורבנה גלינו והתפזרנו לאלף חתיכות שבורות וכפופות.

והנה, אפילו אחרי אלפיים שנה, אפילו עכשיו, כשאנחנו פה בארץ הקודש, עומדים בשערי ירושלים; אפילו ששבנו אליה, למרות שאנחנו בונים אותה, שאנחנו ממשיכים בצעדים גאוליים ומעוררי השתאות להקים אותה - אנחנו עדיין ממשיכים בשבועה הזו. עדיין מסרבים להפסיק להניח אפר על ראשינו, להפסיק להתאבל על חורבנה.

שום תקומה, גם אם היא כמעט שלמה. גם אם היא פלאית וניסית, גם אם היא מכילה עם שלם שנקבץ מכל העולם, דובר את שפת הקודש באופן שגור, חי חיים מלאים בארץ המובטחת, ממשיך ומכונן אותה בעוצמות אדירות. שום תקומה לא יכולה לקחת את הכאב והצער שחווינו אי אז בימי החורבן הנורא.

ואולי כפי שפתחתי ואמרתי, זו רק אני, שמרגישה שהאינסטינקט היהודי הזה, המסוגל להחזיק חורבן ותקומה באותה כף יד, קצת נמוג בכל הנוגע לחטופים. בכל הנוגע לצורך להדהד את חסרונם ואת הדרישה להשבתם.

להדביק את הלשון לחך

בתחילת המלחמה, בכל פעם שדיברנו על החטופים, או אפילו כשרק ענדתי את הדסקית בזעקה שיחזרו הביתה - דאגו להבהיר לי שזה מעלה את המחיר, שזה ניצחון לחמאס, שזה מפריע לניצחון במלחמה.

אחר כך, בכל דיבור עליהם אמרו שעדיף לא לדבר כי הנה יש עסקה בדרך. אחר כך אמרו שלא כדאי לדבר יותר מדי כי זה עלול לסכן את חייהם, אם השמות שלהם מופיעים. שלתלות תמונות שלהם ברחבי השומרון נותן פרס לאויבים שלנו ששמחים לאידנו בעניין הזה.

אז מה הסיבה עכשיו?

למה הכיכרות לא נצבעים בכל שבוע מחדש בצהוב שהפך למזוהה כל כך עם הרצון, התפילה והקריאה לשובם? למה העיתונים לא מלאים בעוד ועוד דיבורים, מכל סוג שהוא ומכל אג'נדה ודעה, לא משנה מאיזה צד, העיקר שישאירו במודעות מרבית את עניין החטופים?

האם התרגלנו? האם גם בלי לדבר על החטופים המחיר שלהם עלה, וכעת כבר אין ביכולתנו לעמוד בו?

האם הפחד להביע דעה בעד או נגד עסקה הוא המעורר את החשש מעצם השמעת צמד המילים "השבת החטופים"? האם הוא מנצח את הצורך המתיש והמייאש שלא נתרגל ולא ניתן לזה לעבור לידנו לעולם?

אני אפילו לא מדברת על הבעת עמדה נחרצת לגבי מה שנכון לעשות. אפילו לא מבקשת לקבל החלטה או להפעיל לחץ כלשהו מול מנהיגינו. גם לא מבקשת מאיש לתמוך בכך או באחרת. רק מייחלת, אולי אפילו רק לשבוע אחד, שלא נאפשר לזה להיות רגיל בעינינו.

בואו ניתן לזה להפריע לנו, להדביק לנו את הלשון לחך, לעצבן אותנו כל כך, לצער אותנו ולהכאיב לנו באופן כזה שלא נוכל לנשום כרגיל. שלא נוכל לעצום עין בלי לראות לנגד עינינו את פניהם המתחננות, הכאובות, המבוהלות, המיואשות של האחים שלנו שעדיין, כבר יותר משש מאות וחמישים ימים, כבולים עמוק באדמת עזה.

זו לא רק בקשה מוסרית, לא רק בקשה יהודית, אלא בקשה שבתוך תוכי אני מאמינה שתפעל ישועות ותצליח אולי סוף־סוף להשיבם אלינו.

אין לנו זכות, אין לנו פריווילגיה לאומית, במיוחד בימי חורבן בית מקדשנו, להתרגל.

אסור להתרגל.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il