פעם, לפני שהפכתי לאימא יבשושה, דווקא הייתי די סבבה. כנערה קפצתי לכל המעיינות והנחלים, שחיתי בהם בלי קשר לטמפרטורת המים (בניאס, אני מתכוונת אליך), לא הנדתי עפעף ולא הרעדתי כתפיים. אבל אז נולדו הילדים, ובכל טיול משפחתי נשארתי לשמור על הקטנים מחוץ למים, טובלת את הרגליים עד השוק ולא יותר.

כשהילדים גדלו הצורך לשמור עליהם הלך ופחת, אבל אפילו כשהקטנה התחילה לשחות כמו לקס במים, עדיין נשארתי בחוץ, שומרת על המגבות והסלולריים גם אם אין בסביבה אף אחד. בקיצור, כבר שנים ארוכות אני לא נכנסת למעיינות אם המים רטובים. ייאמר להגנתי שזה לא סתם. אני ממש לא סובלת קור. אני האישה שתמיד יהיה לה סוודר בתיק, על כל מזגן שלא יבוא. אף פעם לא מסרבת למרק חם, ובחורף פוך לא מספיק לי. כידוע המעיינות מגיעים בטמפרטורה שהיא קצת פחות מסאונה, אז שומרת נפשה תרחק. ולמרות כל אלה, השבוע אירע דבר.

יצאתי עם הבת המתוקה והגולשת שלי לשלושה ימים של מסע הורה־ילד, על שפת הים בנתניה. הארגון היה של "יד לבנים", וההפעלה של מועדון גלישה נהדר בשם "בלו לגון" ועמותת "אור השחר העולה" (תודה, אתם מדהימים). לים נכנסתי די בקלות, אפילו ניסיתי לגלוש. נרשמו קצת מזל של מתחילים, המון התהפכויות, בליעת מים בכמויות וסוג של היכרות חדשה עם הים. טוב, זו לא חוכמה. המים בעונה הזאת של השנה נעימים, בטח למי שלובשת חולצת גלישה מבודדת. אז צלחתי את זה בכיף.

אבל הגלישה הייתה רק המבוא. בעיצומו של היום השני למסע הביאו אל המועדון שתי אמבטיות מתכת ורוקנו לתוכן כמות בלתי נגמרת של שקיות קרח. האנשים סביבי התכוונו להיכנס פנימה, ואני תכננתי להיכנס לתפקידי הוותיק כמי שמצלמת מבחוץ את רגע השיא. ידעתי שהגולשת שלי תהיה בין האמיצים שיצללו פנימה, ותישאר שם עד שיגידו לה לצאת ועוד קצת. אבל אני? אמבטיית קרח זה בדיוק ההפך ממני.

אני לא מפחדת מאתגרים, אני פוגשת אותם כל הזמן. מאז שנוה נהרג, גם הדברים הפשוטים של לקום בבוקר, ללכת לבית הכנסת או לשמוע מוזיקה הפכו לכאלה. שלא לדבר על אתגרים כמו יום ההולדת שלו, חגים ומסיבות סיום. הם מגיעים בכל הגדלים והצורות, ואני משתדלת לצלוח אותם. אבל להביא על עצמי עוד אתגר ככה סתם? בשביל מה? אני מאמינה בחוק שימור האנרגיה. לא כדאי לי לחלק את המעט שיש לי על גזרות מיותרות. וחוץ מזה, אמבטיית קרח נהייתה טרנדית, ואני לא אוהבת להיכנע לטרנדים. כן, שמעתי על ימי ריענון ללוחמים שכוללים את הפעילות המפוקפקת הזו. אבל אני אף פעם לא אסיים את התפקיד שלי כאם שכולה, אז למה לי לרעוד לשווא?

לתוך כל המחשבות האלה נכנס המדריך של פעילות אמבטיית הקרח, ואמר משהו שתפס אותי. הוא הסביר שהפעילות הזאת תלויה לגמרי בתודעה, ושהראש הוא זה שמכוון את כל מה שקורה לגוף בתוך האמבט. הראש יכול לשלוט על מה שקורה לגוף? זאת כבר נשמעת הצעה מפתה. התאמנתי עם כולם על נשימות, וכשהבת שלי שאלה אם אני מסכימה להיכנס במקביל אליה, היססתי לרגע ואז עניתי כן. אין כמו ילדים כדי למוסס את הספקות. מה כבר יכול לקרות, שאצא משם בצרחות אימה? שוין, המשפחות השכולות שסביבי לא ייבהלו מזה.

אז נכנסתי, ונשמתי קצת מצחיק, היה קררר ולא נעים וחשבתי מה אני עושה לעצמי ולמה נכנסתי בכלל. אבל המדריך הזכיר לי שהכול עניין של תודעה וביקש שאמשיך לנשום, והדריך אותי להרפות את השכמות, ולהישען אחורה, והתרווחתי, ודקרו לי הרגליים, ושיננתי שהכול מהראש, הכול מהראש, והנה הגוף ציית לי, והמשכתי לנשום, והחזקתי ידיים עם הבת שלי ונשארתי פרק זמן מכובד ואז התחלתי לרעוד מהרגליים ועד השיניים, ופרשתי בשיא ויצאתי החוצה, מנסה לייצב מחדש את הגוף. כמה דקות אחרי, הוצפתי בהרגשה לא מוכרת. מין דרישת שלום מהעבר הלא רחוק. העולם של לפני השכול.

גרעין השליטה

עד המלחמה הייתי אדם שהראש מוביל אותו. הרגשות הם חלק חשוב בחיים אבל הם לא קובעים את סדר היום, לפחות לא מטלטלים אותי כמו סירת עץ קטנה בים. עד לפני שנה ושמונה חודשים יכולתי לתכנן את הימים, את השבתות והחגים, לצפות מראש אלו רגשות יעוררו בי שירים שמחים או עצובים, ועד כמה ירגיע אותי המדבר. עד שנוה נהרג, התחושות נעו על סקאלה סבירה שהנפש יודעת לשאת. הלב קפץ לפעמים משמחה וידע לרדת לתהומות של עצבות, אבל התודעה הייתה חזקה.

עם השכול, הרבה מאוד דברים נלקחו ממני. אחד מהם הוא היכולת לשלוט ברגשותיי. לנבא מה יעשה טוב וירגיע ומה דווקא יעציב. מתי שיר יחדור את כל ההגנות שלי ויגרום לבכי היסטרי, ומתי הוא לא ידגדג את מעטפת הלב. מתי מבט בתמונות יגרום לגעגוע עוטף ומתי לא אהיה מסוגלת להביט בהן. מתי יהיה יום סתם בסדר ומתי נורא. הטלטלה הזאת, חוסר היכולת לדעת מראש או לתכנן, לוקחת ממני עוד קצת מיכולת השליטה על החיים בתוך הכאב והגעגוע. וגם זה אובדן.

ופתאום אמבטיית קרח, וארבע דקות של חזרה לשליטה על עצמי, על הגוף, על התחושות. ארבע דקות של אני מחליטה ואני מנווטת אותי, ולא הרגשות שולטים בי ולא הנפש. ארבע דקות של תחושת חוזקה, ארבע דקות של תזכורת שפעם יכולתי, אז אולי עוד יהיו ימים שבהם אוכל שוב להוביל את עצמי מתוך תודעה יציבה. האם זה יקרה, מתי ואיך, אני לא יודעת. אבל הנגיעה בעולם הקודם הייתה מרחיבת נשימה ומרגיעת לב. אולי לא כולי נעלמתי בתוך האובדן הזה, אולי משהו נשאר.

כששלחנו את התמונה שלי ושל הגולשת נותנות ידיים באמבטיות הקרח, אף אחד לא התפלא עליה, אבל עליי הילדים התקשו להאמין. "אימא, זה אומר שמעכשיו תיכנסי איתנו למעיינות?", העז אחד הילדים ושאל. האמת, לא הייתי בונה על זה. לאט לאט. וחוץ מזה, מי ישמור על החפצים של המשפחה מחוץ למים?

Ofralax@gmail.com