הרמב"ם כתב שני ספרים גדולים, השונים מאוד זה מזה: "משנה תורה" ו"מורה נבוכים". הרב יעקב עמדין התקשה במאה ה־18 להאמין שאדם אחד כתב את שניהם. הוא טען שהיו שני רמב"ם: הרמב"ם של ההלכה (שאותו העריץ) והרמב"ם של הפילוסופיה (שאליו התנגד). אנחנו יודעים שהרב עמדין טעה, אך עדיין לא הצלחנו לפתור באמת את השאלה שהסעירה אותו: איך ייתכן שרמב"ם אחד אחראי לשני מפעלים ספרותיים שונים כל כך? אותי מטרידה היום, להבדיל, שאלה דומה: איך ייתכן שצה"ל אחד אחראי להישגים המדהימים במלחמה בלבנון ובאיראן, וגם לגרירת הרגליים במערכה נגד חמאס בעזה? גם בדרום יש לצבאנו הישגים רבים, ואולי בקרוב צה"ל אפילו יצליח לגמור שם את הסיפור; ועדיין נזכור שעברו עלינו שם עשרים חודשי דשדוש. איך ייתכן שאותו צבא דרס את חיזבאללה ואת משמרות המהפכה במתקפת מחץ דורסנית, אבל אחרי עשרים חודשים עדיין לא מצא את הדרך למחוץ את חמאס? האם ייתכן שיש כאן שני צבאות – צה"ל של הצפון והמזרח וצה"ל של הדרום? צה"ל שנלחם בשיעים וצה"ל שנלחם בסונים?

שלושה הסברים עולים בדעתי לפער הזה. ראשית, יש המציינים שנגד חיזבאללה ואיראן פעל המוסד, ואילו נגד חמאס פעל בקהיליית המודיעין השב"כ. אין ספק שהשב"כ הוא ארגון מעולה, אבל נראה שהמוסד מעולה עוד יותר (וגם מצליח להתנזר מפוליטיקה). אם כך, כדאי לשבור את הראש איך להנחיל את התרבות הארגונית שלו לכל ארגוני המודיעין. שנית, הפעולות בלבנון ובאיראן נשענו על תוכניות מדויקות, שנערכו בקפדנות במשך שנים. כנגד חמאס, למרבה התדהמה, לא היו לנו מספיק תוכניות. נראה שפשוט לא הקדשנו לעזה די מחשבה. אנשי אמ"ן ידעו כמה גלילי נייר טואלט יש בכל חדר שירותים במתקן הגרעיני בנתנז, אבל לא היה להם מושג שאנשי חמאס בונים סטאלינגרד מהגיהינום מתחת לרגלינו. חיל האוויר, שהפליא לעשות בזירות הרחוקות, לא ידע להרים מספיק מסוקים לאוויר בשמיני עצרת תשפ"ד. צה"ל פתח בתמרון קרקעי בעזה רק כחודש אחרי הטבח; בצבא הסבירו שלא היו תוכניות מגירה מתוחכמות לכיבוש עזה, מעבר למה שחמאס הכיר וצפה, והיה צריך לתכנן אותן בחופזה. האם עד כדי כך התמכרנו לחלום על חמאס המורתע? עדיין יש לנו לפעמים אשליות בנוגע ליתרונות של הספונטניות הצברית; הגיע הזמן לקבור אותן. אלתור אינו יכול להיות תחליף לתכנון. אבל נדמה לי שהסיבה המשפיעה ביותר על ההישגים בזירת הדרום היא אחרת: הטרגדיה של החטופים. אני מקווה ומתפלל שבשעה שאתם קוראים את המאמר הזה כבר חזרו כל שבויינו בבטחה לבתיהם; אבל בזמן שאני כותב אותו עדיין עשרות מהם נמצאים בשבי הצוררים – ואנחנו לא מצליחים לנהל את המצב הזה באופן סביר. צה"ל והממשלה לא מצליחים למצוא את האסטרטגיה שתביא לשחרורם, בלי לפגוע באופן אנוש בביטחון המדינה. יותר מזה: נראה שצה"ל מגביל במידה משמעותית את פעולותיו בעזה, כדי שלא להסתכן בפגיעה בחטופים – ומתקשה לנצח כך.

מדינת ישראל מנהלת כבר ארבעה עשורים את המדיניות הכושלת ביותר בעולם בנוגע לשבוייה. מדיניות הכניעה הרופסת של ישראל בתחום הזה הביאה עלינו שורה של אסונות – כולל עצם החטיפות של היום הנורא ההוא. במו ידינו העצמנו את המוטיבציה של הצוררים לחטוף אותנו. במלחמה הזו החטופים הפכו לראשונה מבעיה טקטית לאסון אסטרטגי. אויבינו חשבו שבעזרת החטופים יורידו אותנו במהירות על הברכיים – וזה, ברוך ה', לא קרה. אך צריך להודות: הרשעים מצאו את נקודת התורפה שלנו, ועדיין לא מצאנו לה מענה.

מדינות רבות מתמודדות עם שבויים וחטופים. במלחמת רוסיה-אוקראינה נתפסו אלפי שבויים משני הצדדים. נכון להיום, ישראל היא המדינה הגרועה ביותר בעולם בהתמודדות עם אויבים השובים את אזרחיה וחייליה. זה לא איזה יתרון סודי שלנו, לא איזה קו אופי נסתר ומעצים, כפי שלפעמים אנחנו מעמידים פנים. זה מסלול כושל והרסני שנקלענו אליו לפני ארבעים שנה. עד אז נהגנו אחרת לגמרי, והצלחנו הרבה יותר. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להשיב את כל שבויינו במהרה, באופן שלא יפגע בביטחון ישראל. ולצד זאת, אנחנו חייבים לסטות מהנתיב ההרסני שאליו תעינו. אנחנו ישראלים, ויודעים להיחלץ ממצבים קשים מנשוא. אין סיבה שלא נצליח לגבש אסטרטגיה רציונלית ויעילה להתמודדות עם חוטפים – בתנאי שסוף־סוף ננסה.

motzash.navon@gmail.com