האנציקלופדיה

כשהייתי ילד, הייתה מונחת אצלנו במדף התחתון של הספרייה בסלון ה״אנציקלופדיה לבית ישראל״ של הרב רפאל הלפרין. בתור ילד העברתי שעות על גבי שעות בדפדוף וקריאה באנציקלופדיה הזו. ומאז, יש אימג׳ים של ממש שנחרתו אצלי בתודעה מרוב התבוננות בהם. אחד מהם היה בערך ״טהרן״. שם כמובן נכתבו בהרחבה פרטים יבשים על היסטוריה, שטח המדינה, מספר התושבים נכון לאותה שנה, תחומי כלכלה ועוד. לצד הטקסט הופיעה תמונה יחסית גדולה של המון אדם צועדים ברחובותיה של טהרן, מחזיקים בדגלים ומקיפים משאית גדולה שעליה מונח טיל בליסטי עצום בגודלו. מאחורי הטיל התנוססה תמונה ענקית עם דיוקנו של חומייני, מנהיגה של המהפכה האסלאמית.

אני זוכר את עצמי בתור ילד מתבונן היטב בפרטי התמונה. מנסה לפענח את ההבעה על פניהם של המון האדם הצועדים ברחוב, ועוד בלי לדעת הרבה, משהו במבטו של חומייני היה מאיים ולא נעים ובכל זאת הסתכלתי בו. אני זוכר ששאלתי את אמא שלי, מה זה הטיל הזה ולאן הוא אמור להיות משוגר, ומה הסיפור של הבחור עם המטפחת על הראש והגבות העבותות, ואמא שלי לא הרחיבה הרבה, רק אמרה שהחבר׳ה האלה ברחוב והנשיא שלהם בתמונה והטיל הענקי שהם מריעים לו, כל אלה הם לא בדיוק החברים הכי טובים שלנו פה במדינת ישראל. וככה, אי שם בתת־המודע שלי, ילד ישראלי בן שבע, נכנסה הידיעה המעורפלת על עובדת קיומו של אויב איראני.

משפחת שאוליאן

בילדותי, בקומה מתחתינו גרה משפחת שאוליאן. משפחת שאוליאן עלתה ארצה מאיראן בתחילת שנות השמונים. ליתר דיוק, נמלטה מאיראן בעקבות המהפכה. את עסק הבדים שהיה להם שם הם פתחו גם כאן והוא קיים עד היום בשכונת גאולה בירושלים. אני זוכר אותם בתור משפחה שקטה ואצילית. זוכר את ריחות התבשילים הפרסיים שהייתה מכינה אסתר שאוליאן והיו אופפים את חדר המדרגות בעיקר בימי שישי, זוכר את המבטא המובהק של מאיר שאוליאן כשהיינו נפגשים בבית הכנסת או עוצרים לשיחת חולין ברחוב.

פעם אחת עף לנו הכדור לחצר של משפחת שאוליאן. אסתר פתחה לנו בחיוך רחב והזמינה אותנו להיכנס. במטבח עמדו הסירים המהבילים שלה, הטלוויזיה הייתה דלוקה על ערוץ איראני כלשהו ועל הקיר תמונה גדולה של אדם לבוש מדים לבנים מהודרים ומעוטרים בזהב ועליהם המון מדליות ועיטורי ניצחון. כשאסתר הבחינה בי מתבונן ארוכות בתמונה היא רק שאלה, אתה יודע מי זה? וכשהנדתי ראש לשלילה היא אמרה, זה השאה. איש טוב היה השאה. איש טוב מאוד. וראיתי בעיניה, ובסלון ביתה, ועל המרקע בסלון, געגוע למולדת.

התחביב של אסי שבתאי

רק בסביבות גיל 15 התחלתי לפתח מודעות פוליטית. השנה הייתה 2007 ומדי בוקר כשהייתי יוצא להסעה היה מונח על מפתן הדלת העיתון החינמי ״ישראל היום״. הוריי אינם טיפוסים שקוראים עיתון ובישיבה אסור היה להביא עיתונים ״חילוניים״, אז הייתי פשוט לוקח אותו ומעלעל בו עד שהגיעה ההסעה. אם משהו היה מסקרן אותי במיוחד ולא הייתי מספיק לקרוא אותו הייתי מגלגל את העיתון לצורת צינור דק ותוחב אותו לכיס החליפה הפנימי. יום אחד בהפסקת הצהריים אסי שבתאי שלמד איתי בשיעור ביקש לקרוא גם. כל ההפסקה התעמק באיזו כתבה שקשורה לתוכנית הגרעין האיראנית. ומאז, חייו השתנו. בכל פעם שהיה חולף מטוס בשמי ירושלים הוא היה מניח ידיים על האוזניים וממלמל: זהו. עכשיו זה המלחמה עם איראן. אני אומר לכם. זה עכשיו.

איראן זה כאן

כשהטלפונים התריעו על תחילת המערכה מול איראן, נזכרתי באסי שבתאי ובעיתון, בתמונה ההיא מהאנציקלופדיה לבית ישראל, בריח הסלון של משפחת שאוליאן ובתמונת השאה הגדולה על הקיר, והבנתי שהנה, המודחק הלא מודחק, הישראלי שתמיד היה שם, ״האיום האיראני״ הזה, הדבר שמזהירים אותנו מפניו כל כך הרבה שנים, הנה הוא כאן. הדבר האמיתי. ועם כל החרדה והפחד והדאגה היה גם קורטוב של בהירות, קורטוב של הקלה. זה נשמע אולי מוזר, אבל ככה הרגשתי. והלוואי שזהו תחילתו של עידן חדש, טוב יותר לילדינו.