לכאורה, המלחמה שהכריזה ישראל על איראן בלילה שבין חמישי לשישי היא מלחמת ברירה מובהקת. עצם העובדה שישראל היא זו שפתחה במלחמה, ולא כתגובה הכרחית למתקפה איראנית (בניגוד למה שקרה ב-7 באוקטובר מול חמאס), היא הראייה הברורה לכך. אבל רוב מכריע בחברה הישראלית אינו תופס כך את המלחמה. שהרי מקובלנו שמלחמות ברירה מעוררות ויכוח ציבורי עז כמעט מיומן הראשון, ואילו סביב המלחמה הזו יש קונצנזוס כמעט מלא. 

הסיבה היא שאיראן עשתה כל שביכולתה מזה קרוב ל-40 שנה – כמעט מאז עצם התרחשותה של המהפכה האסלאמית באיראן, ב-1979 - כדי למצב את עצמה כאויב הקשה והמסוכן ביותר של ישראל; היא יצרה סביב ישראל "טבעת אש" מכוונת שכללה את חמאס ברצועת עזה, חיזבאללה בלבנון, כוחות איראניים על אדמת סוריה - מאז נכנסה זו למערבולת של מלחמת אזרחים, מיליציות פרו-איראניות בעיראק, החות'ים בתימן, והערכות גוברות טענו שהיא מתכוונת לנצל גם את חולשתה של ממלכת ירדן, כדי להטמיע גם בה מיליציות ידידותיות לטהרן, אולי עד כדי הפלת השלטון עצמו. ואם לא די בכל אלה, איראן בנתה לעצמה עוצמה גרעינית הולכת וגוברת, תוך איומים מפורשים שתנצל את כוחה כדי להיפטר סופסוף ממדינת ישראל, שהיא בסך הכל "השטן הקטן" (לעומת "השטן הגדול" - ארה"ב). 

כלומר, גם אם ישראל היא שירתה את הירייה הראשונה, יש כאן מקרה ברור של מלחמת אין ברירה; סוג של מלחמת מנע הכרחית להסרת איום קיומי, ממש כשם שהיתה מלחמת ששת הימים ביוני 1967, שגם היא זכתה להישגים עצומים תוך ימים ספורים. משום כך גם התמיכה הגורפת מבית, ואפילו מחוץ. 

הצרה היא שיש לישראל מוניטין מתמשך ומוכח של יכולת להגיע להישגים צבאיים אדירים, נישאים לתהילה בעולם כולו, ואז להפוך את הקערה על פיה בחוסר יכולת לנצל את ההישגים האלה להישג מדיני מקביל. והרי כבר אמר האסטרטג הידוע קרל פון קלאוזביץ ש"המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים". אגב, גם ההיפך נכון, ו"המדיניות היא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים". משום ששתי האמירות הללו אומרות בעצם אותו דבר: מלחמה היא אף פעם לא מטרה בפני עצמה. לכל מדינה יש מטרות מדיניות, ולעתים אין מנוס לקדם אותן אלא באמצעים צבאיים. אבל תמיד צריך להישמר קשר עין בין המלחמה לבין מטרותיה המדיניות. בישראל זה לא קורה, משום שהויכוח הפנימי בתוכנו, מאז מלחמת ששת הימים, לגבי עצם טיבן של המטרות המדיניות, משתק כל יכולת לנצל את הישגי המלחמות לקידום המדיניות. 

ליתר דיוק: מחנה הימין ניצל היטב את הישגי מלחמת ששת הימים כדי לקדם את תפיסתו בדבר יישובה של ארץ-ישראל "מן הים לנהר". אבל ממש לא ברור שהמדיניות הזו אכן הובילה את ישראל לחוף מבטחים. שהרי גם מדיניות ארץ-ישראל השלמה, כמו יריבתה מהשמאל "שתי מדינות לשני עמים", גם הן רק אמצעים לחיזוקה וביצור מעמדה של מדינת ישראל. והשאלה האם המדיניות הזו אכן חיזקה או החלישה את ישראל עדיין לא הוכרעה. 

עוד כתבות בנושא מבצע "עם כלביא"

מטרת התקיפות באיראן: לא רק השמדת הגרעין, אלא קריסת המשטר

מעל התקיפות המתרחב בעומק הרפובליקה האסלאמית מצביע על שינוי מובהק באסטרטגיה הישראלית: שחיקה מבפנים במקום ריסון נקודתי | מומחים מזהירים שמדובר בהימור מסוכן, אך ייתכן שזהו חלון ההזדמנויות האחרון של ישראל

• The Washington Post

• The Washington Post

מטרת התקיפות באיראן: לא רק השמדת הגרעין, אלא קריסת המשטר

מעל התקיפות המתרחב בעומק הרפובליקה האסלאמית מצביע על שינוי מובהק באסטרטגיה הישראלית: שחיקה מבפנים במקום ריסון נקודתי | מומחים מזהירים שמדובר בהימור מסוכן, אך ייתכן שזהו חלון ההזדמנויות האחרון של ישראל

• The Washington Post

• The Washington Post

מן העקרונות האלה ראוי לגזור גם את היחס למלחמה הנוכחית. צריך קודם כל להכריע מהי המטרה הריאלית שאליה אנחנו רוצים להגיע בסוף המלחמה. אם מדובר בקריסת המשטר האיראני – ברור שהמתקפה לבדה לא תשיג זאת. צריך היה לפעול מזמן כדי לחמש ולאמן את הקבוצות המתנגדות למשטר, כדי שברגע של כאוס, כמו הרגע הנוכחי, ייכנסו לפעולה. זו פעולה מהסוג שרק מעצמה גלובלית כמו ארה"ב יכולה להרשות לעצמה, שכן אם תיכשל היא פותחת חשבון מר וארוך שנים עם המשטר, ולכן רצוי שבחזית תעמוד מעצמת-על כמו ארה"ב, ולא מעצמה אזורית, אבל מתקשה במלחמות התשה, כמו ישראל. 

גם אם מטרות המלחמה צנועות יותר, כמו חיסול הפרויקט הגרעיני של איראן, הרי שגם מטרה כזו אי אפשר כנראה להשיג בלי שיתוף פעולה אקטיבי, התקפי, של ארה"ב, ולא רק סיוע אמריקני בהגנה מפני ההתקפות האיראניות. בינתיים לא ראינו נכונות כזו, ומכיוון שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, הרי לפחות כרגע נדמה כי אין פנינו לחיסול מלא של פרויקט הגרעין (ראש המל"ל, צחי הנגבי, אמר זאת במפורש). במציאות הנוכחית, שבה ישראל פועלת לבדה, ניתן להשיג ככל הנראה רק נסיגה משמעותית של הפרויקט הגרעיני האיראני, כמו גם נסיגה משמעותית של כל העוצמה האיראנית. 

כאן צריך להיכנס לפעולה חוש המידה והאחריות של הנהגת ישראל: אם ישראל לבדה לא תוכל להשיג יותר מאשר אותה נסיגה משמעותית איראנית, אבל לא ניצחון מוחלט, יש בפנינו שתי ברירות: או להתאמץ, בזמן הקצר העומד לפנינו לפני כניסה למלחמת התשה מסוכנת, ולשכנע את האמריקנים להתערב – או להסתפק בהישג יחסי, לא מוחלט, ולדעת שזה המקסימום שביכולתנו להשיג לבד, וגם הישג יחסי, שאינו "לנצח" אלא רק ללא-מעט שנים, הוא משמעותי. בדיוק כמו שבני האדם הפרטיים נאבקים בסוגים שונים של איומים – בריאותיים, כלכליים, משפחתיים ואחרים – ביודעם שסוף כל המאבקים האלה הוא להסתיים במוות של כל אחד מאיתנו, ועדיין אין זה מרפה את ידינו מכל מאבק בפני עצמו. לאומות, ברוך השם, יש אריכות ימים גבוהה יותר מאשר ליחידים, וכמו שהמקרה היהודי מוכיח, הן גם יכולות להתקיים, תוך תנודות רצופות של עליות וירידות, גם במשך אלפי שנים. ממילא, לכל מאבק זמני יש ערך אפילו גדול יותר מאשר מאבקיו הזמניים של האדם הפרטי. הדבר הגרוע ביותר הוא לנסות ולנהל מאבק שמטרתו, כביכול, הכרעה סופית ומוחלטת, כשאין בידך את הכלים לכך. זה מבטיח שגם ההישגים העצומים של שלב ההתחלה עלולים להפוך לכשלון חרוץ. זו הברירה הגרועה מכולן.