יש לי חברה גרושה ששהתה בארץ הפנויים תקופה לא קצרה, ובאיזשהו שלב חוותה כאלה תסכולים שהיא נאלצה לקחת את זה בהומור כדי לא להשתגע. היא נהגה להדביק לגברים שיצאה איתם כינויים משעשעים – למשל משה, שגם אחרי חמישה דייטים לא התקדם רגשית עם הקשר וזכה לכינוי "סלואו משה". או דביר, בחור שיצאה איתו ולא היה בו פגם אבל גם שום יתרון בולט וקיבל את השם "דביר סביר". ואיך אפשר לשכוח מעומר בן ה־50 פלוס, שדווקא נראה סבבה עד הרגע שהסלולרי שלו צלצל במנגינת "האמיני יום יבוא", עניין שהפך אותו סופית ל"עומר הבומר".

קשה זיווגם של ישראל. ועוד יותר קשה זיווגם של מי שהתגרשו כדת משה וישראל. לחזור לעולם ההיכרויות אחרי 15-20 שנה זה קצת כמו להריץ את המחשב הישן שלך עם ווינדוס 98' ולגלות שכל התוכנות עברו עדכונים. העולם עבר להכיר באפליקציות, ספרים כבר לא נופלים על הרצפה באוניברסיטה, ושם התפתחה שפה פנימית שלוקח זמן להבין. למשל בחורי ה־420 (וויד פרנדלי), אנשי המצחייה (כובע בתמונה הראשונה = קרחת בתמונה הרביעית), תופעת המילואים־גייט (פתאום כולם מעלים תמונה שלהם במדים גם אם הם בהגמ"ר), גברברי חדר הכושר (התמונה אומרת "אני בריא", המשמעות היא בדרך כלל "אני שטחי").

בגזרה הנשית, כך מדווחים הגברים, תמצאו דאק פייס, קעקועים של פרפר על הכתף ובחורות שמאיימות עליך כבר מהביו: "אל תפנה אליי אם אתה נמוך מ־1.80, לא אוהב חתולים או מצביע ביבי".

אבל התופעה הנפוצה ביותר, ואפשר לומר שהיא מכסה 90 אחוז מהנוכחים באפליקציות, היא מה שאפשר לכנות "אנשי החלונות", שמנהלים את חייהם כמו החלונות האלה שקופצים על המסך כשהמחשב מתקלקל, כלומר פותחים הרבה אופציות שלא מתקדמות לשום מקום. יוצאים עם מישהו, ממתינים לעוד מישהו, מתכתבים עם שלישי ולא סוגרים עם אף אחד. פייר, זה נס גלוי שאנשים בכלל מצליחים להתחבר זה לזה בעידן הנוכחי. כולם כל כך עייפים ממשחקים, אבל ממשיכים לשחק אותם בלית ברירה. לפעמים נדמה שכל עולם ההיכרויות מתנהל בלופ בלתי נגמר של אנשים שנוקמים בדייטים העתידיים שלהם על מערכות יחסים כושלות מהעבר. אם עשו להם גוסטינג - עושים גם. אם ניצלו אותם - מנצלים גם. אם לא היו גלויים איתם - מסתירים מהפרטנר הבא. הכול הופך תגובתי, כמו שרשרת של תאונות דרכים שכל אחת גורמת לבאה אחריה.

מה אם במקום לטוס בין פרופילים ולחפש את האחד הנכון, אנשים יתמקדו במה שהם באמת יכולים לשלוט בו - מי שהם מחליטים להיות? מה אם במקום לשכלל את הרשימה של מה שהם מחפשים, הם יתחילו לעבוד על משוואה הפוכה: איך להפוך לאדם שכדאי למישהו לבחור בו? איך להיות שותף שמחדש ומרחיב את החיים של האדם שלידו? הרבה אנשים יודעים לפרט בדקדקנות מה הם מצפים לקבל ממערכת יחסים, אבל כמה מהם עוצרים לשאול את עצמם מה יש להם להציע?

ויש כאן בעיה יסודית יותר: המשיכה עצמה. התחושה הזו שמכתיבה לנו מלמעלה את מי להחליק ימינה היא מערכת שהתפתחה כדי להחזיר אותנו למוכר, לדפוסים שכבר עיצבנו. המשיכה נועדה לעורר דחפים ולהפעיל מנגנוני הישרדות עתיקים, להשאיר אותנו מי שהיינו פעם ולא מי שאנחנו יכולים להיות. יש דרך אחרת לבחור שותפים לדרך. המדד החשוב הוא כמה הנוכחות של האדם הזה מרחיבה את האופקים שלנו מעבר להגדרות הרגילות. כמה הוא מפתיע אותנו ונותן לנו לגלות דרכו צדדים בעצמנו שלא הכרנו קודם. כמה אנחנו אוהבים את מי שאנחנו כשאנחנו לצידו.

לאחרונה פגשתי חבר ותיק, שאחרי שנים ארוכות של רווקות מצא שותפה לחיים, הביא איתה ילד ולראשונה זכה לטעום שלווה אמיתית. כששאלתי אותו איך הצליח להתמסד הוא ענה: "פשוט החלטתי להיות נוכח. ללוות מישהי ולהתמסר אליה באופן מוחלט בלי לסרוק אופקים. הבנתי שאם לא אעשה את זה לנצח אהיה תקוע בלופ האינסופי של הפומו".

אנחנו חיים בתרבות שהכריזה על האיזון כעל ערך עליון. לימדו אותנו לא להכריע בין קטבים ולהשאיר תמיד פינות פתוחות. אבל מצב של איזון הוא בדרך כלל מצב שמוביל לתקיעות. התהליכים הגדולים והיפים בחיים מתרחשים דווקא כאשר אנחנו מוכנים לוותר על המשחק הזהיר של סכום האפס, כאשר אנחנו יורדים מהגדר ומפסיקים להתנהג כסוכנים כפולים רגשיים: רוצה-לא רוצה, נמצא-לא נמצא, פנוי-לא פנוי. זה אתגר אמיתי בעידן של אינסוף אפשרויות, להתמסר לאדם אחד כאילו הוא היחיד בעולם ולברר איתו לעומק מה קיים. לסגור את כל החלונות הפתוחים ולכבות את ההתראות. אין באמת מחסור באנשים פנויים, יש מחסור באנשים שמוכנים להיות תפוסים.

rachelm@makorrishon.co.il