החלק הכי פחות אמין ב"המזח" הוא שקופית הפתיחה שמופיעה בתחילת כל פרק ומספרת שהסדרה הייתה כבר מוכנה לפני שנתיים ואמורה הייתה לעלות לאוויר ב־9 באוקטובר 2023, עם מלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. קשה מאוד להאמין שמישהו היה יכול, לפני שמחת תורה תשפ"ד, לתאר בדיוק כזה את ההתרעות שמציפים החיילים בשטח לדרגים הממונים כשהם רואים את לוחמי האויב נערכים, ואת ההבטחות המרגיעות שהם מקבלים, שהכול מוכר ויהיה בסדר. ואז להעביר בצורה חיה כל כך את חוויית ההפתעה וההלם המוחלט כשהאויב תוקף תחת חיפוי ארטילרי משתק. באמת קשה להאמין שכל זה כבר קרה פה פעם. ועוד יותר קשה להאמין שהנחנו לזה לקרות שוב.

גם הקונפליקט המרכזי של הסדרה מוכר לנו מאוד. הסיפור של מוצב המזח הוא על 42 לוחמים שהצליחו להחזיק מעמד במוצב האחרון שנותר על גדות התעלה. אחרי כמה ימים של לחימה, כשחמישה מהם הרוגים ועוד 20 פצועים, הם מתחילים לשקול את האפשרות להיכנע. וכמו קיבלו הצצה אל השנה האחרונה, היוצרים מעמידים זה כנגד זה את מפקד המוצב הדתי הצעיר, שלמה ארדינסט, מול הרופא החילוני, השמאלני, ד"ר נחום ורבין, שאפילו לא הגיע להתפלל איתם ב"כל נדרי".

וכך, בלי לדעת, שני הגיבורים תופסים את מקומם במחלוקת שתקרע את המדינה גם 50 שנה אחר כך. כשהטיעונים אותם הטיעונים. אנחנו לא נכנעים, קובע ארדינסט, אם אנחנו ניכנע עכשיו קו ההגנה כולו יקרוס. שוכבים מולך 20 פצועים בלי אנטיביוטיקה, עונה לו הד"ר ורבין, אתה לא רואה שנגמר להם הזמן? ובדיוק כמו שיקרה 50 שנה אחר כך, הטיעונים הקונקרטיים מתלווים לתחושות כלליות ורחבות יותר שפועמות תחת פני השטח. זו מלחמה חסרת תוחלת, ורבין פולט, מילא אם היינו מקריבים את החיים שלהם ושלנו בשביל משהו אמיתי. ומאידך גם בין המילים של ארדינסט אפשר לשמוע, מלבד הדאגה הכנה להצלחת המשימה, נימה דקה של אגו פגוע של קצין שמתקשה להיכנע, לאויב המצרי שבחוץ או ליריב השמאלני שבפנים.

לא תופתעו לשמוע שכאשר עמדתו של הרופא אינה מתקבלת הוא נוקט פעולות שמובילות לכך שיועמד לדין בחשד להמרדה. הוא מתסיס את הלוחמים בשטח ומעודד אותם שלא להמשיך במלחמה, וגם עוקף את סמכויות המפקד ויוצר קשר עם גורמים חיצוניים שיאלצו אותו להיכנע. וכשמבקרים אותו הוא טוען שמחויבותו לשבועת הרופא העברי, המציבה את חיי המטופלים בראש סדר העדיפויות, לא הותירה בפניו ברירה.

גם לא תוכו בתדהמה כשתיווכחו בכך שהדרג המדיני, שאמור להיות המבוגר האחראי על האירוע, אינו מסוגל לגבש החלטה ולעמוד מאחוריה בצורה ברורה. ובמקום זאת הוא מגלגל את האחריות מיד ליד בתקווה שלא ייכווה מההשלכות השליליות אבל יוכל לגזור את הקופון במקרה של הצלחה.

צפייה בסדרה זו בשנת תשפ"ה היא חוויה קצת טראומטית. בצדק מזהירה אותה שקופית פתיחה שהיא לא מומלצת לילדים. אבל יש בה גם ממד של הקלה. כי מאז פרצה המחלוקת סביב סוגיית החטופים עלה תמיד החשש שאולי הכול פוליטי. שההפגנות בכיכר החטופים הן רק לבוש חדש למחאות בקפלן, שהן עצמן גרסה מעודכנת של ההפגנות מול המעון בבלפור. ומאידך שהעמדה המצדדת בהמשך המלחמה בכל מחיר היא רק צורה של התחמקות מעמידה מול ועדת החקירה או מול גזר דינו של הבוחר. ומתברר שזה סיפור ארוך יותר. שראשיתו בזמן שבנימין נתניהו היה רק מילואימניק פשוט בסיירת מטכ"ל. ובשורשו קיים פער עמוק ועקרוני שאנחנו עוד צריכים לפתור.

אבל כל הסדרה הייתה שווה בשביל סצנה אחת בסוף הפרק הרביעי, כשההכרעה כבר התקבלה ואין דרך חזרה, ושני הגיבורים צופים יחד בנציגי הצלב האדום שנערכים מנגד למוצב. ואז ד"ר ורבין אומר לארדינסט: תודה ששמרת עלינו, בלי הנחישות שלך לא היינו מצליחים להחזיק מעמד. וארדינסט משיב לד"ר ורבין: תודה על המסירות שלך במאבק על הפצועים, לא יכולתי לבקש למוצב שלי רופא טוב יותר. ורגע לפני שהם הולכים לשבי, אחרי ימים ארוכים של מאבק מריר, כל אחד מהם מבין שהוא זקוק לאותן תכונות מרגיזות שיש לחברו. שבלעדיו לעולם לא יוכל לצלוח את הדרך המייסרת לשם ובחזרה.