לפני שבועיים השתתפתי בערב שכותרתו הייתה ״איפה הייתי כש…״. בזה אחר זה עלינו לבמה שבעה מספרות ומספרים וכל אחד מאיתנו סיפר על איפה הוא היה ברגע זכור ומשמעותי בחייה של האומה הקטנה שלנו.

זיכרון קולקטיבי זה דבר מדהים. וכשזיכרון קולקטיבי נפרט לזיכרונות אישיים זה פלא. לא פחות מזה. קורה איזה קסם. יונתן בלומנפלד, המנחה של הערב, בנה אותו בצורה כרונולוגית. כלומר המספרים עלו לבמה לפי ציר הזמן המקורי שבו התרחשו הסיפורים. ואני, ששובצתי רביעי בתור, סיפרתי על איפה הייתי בלילה שבו אריק איינשטיין נפטר. בקצרה: הייתי באירוסין של ציון מוגרבי ברמת בית־שמש. סיפרתי פרטים של ממש על האירוסין ועל ציון ועל האוכל המעפן שהוגש ועל האורגניסט המוזר שניגן, אבל בעיקר על הדיסוננס הזהותי שחוויתי באותו ערב בתור בחור ישיבה, בן לחוזרים בתשובה, עם היוודע דבר מותו של אריק ז״ל.

מה שריגש אותי באמת במהלך האירוע היו דווקא הרגעים שהייתי קהל, לא מספר. הרגעים שבהם הקשבתי לסיפורים האחרים ובמחשבות שלי טיילתי אל אותם מאורעות בחיים הפרטיים שלי. זו חוויה מיוחדת מאוד להקשיב לסיפור של מישהו אחד ובראש להיזכר בסיפור שלך בו בזמן, כשמה שמחבר ביניכם הוא המאורע הגדול, ההיסטורי. וככה כשמיכאל אללו סיפר איפה הוא היה בלילה שבו ראש הממשלה יצחק רבין נרצח, נזכרתי בעצמי, ילד בן שלוש וחצי. לא הרבה זיכרונות חדים יש לי מהגיל הזה, אבל אני כן זוכר את מוצאי השבת ההוא. את ההיצמדות של הוריי למסך הטלוויזיה הקטן שלנו בסלון הבית. ולזיכרון הזה נדבקו זיכרונות מאוחרים יותר ומוקדמים המשמשים בערבוביה. כמו למשל נסיעה במכונית ברחוב אגרון ובחדשות מישהו עם קול עמוק מדבר ואני שואל את אמא שלי, מי זה ברדיו והיא אומרת לי, זה ראש הממשלה יצחק רבין. או הסרטון של הרב עובדיה בשיעורו הקבוע במוצאי שבת, מקבל עדכון, והרב עובדיה עוצר את השיעור ועושה מי שבירך לרבין (ואף חותם אותו במילים ״והשלום ייעשה על ידו במהרה אמן כן יהי רצון״) וכל הזיכרונות האלה מתערבלים בראש לקפסולת זיכרון אחת. לזמן שבו כל אחד זוכר איפה הוא היה.

כך גם כשכרמל נצר סיפרה איפה היא הייתה בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה עם האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, ואיך נשבר לה הלב למרות שסביבה ילדים בבית הספר לא הבינו למה היא לוקחת את זה כל כך קשה. נזכרתי איך אבא שלי הדפיס לי בעבודה שלו כתבה עם תמונות צבעוניות שבהן רואים את ספר התורה הקטן שאילן רמון לקח איתו לחלל ואיך התבוננתי ארוכות בפניו הטובות של אילן ובמדי החלל הכתומים שלו.

אני זוכר איפה הייתי כשהתרחשה ההתנתקות מגוש קטיף. זו הייתה שנת הבר מצווה שלי וכמו בכל קיץ נסענו לבית־ שאן לסבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה. בסלון על המרקע ראו חיילות וחיילים גוררים ברגישות ובנחישות יהודים ויהודיות מתוך ביתם החוצה. אני זוכר את דוד שלי אומר: זה לא יאומן הדבר הזה, זה פשוט לא יאומן. מדינת היהודים עלק.

אני זוכר את הצהריים ההם בחדר האוכל בישיבה. הגישו עוף ואורז ותפוחי אדמה. וכמו תמיד העוף לא היה ממש מוכן עד הסוף והאורז היה גושי ותפוחי האדמה היו תפלים וקשים, ואני ישבתי וליקטתי בחוסר חשק ביסים קטנים במזלג חד־פעמי כשבאוזניות עקבתי בדאגה אחרי הדיווחים מבית החולים הדסה עין כרם לגבי מצבו הבריאותי של מרן הרב עובדיה. אני זוכר את ההודעה. זוכר איך הפסקתי לאכול והלכתי להסתגר בחדר. זוכר איך העולם נצבע לפתע בצבע אחר ואיך הלכתי ברגל להלוויה לבד. מהר נוף עד ישיבת פורת יוסף בגאולה ובחזרה.

אני זוכר את ביבי מודיע שפרצה מגפה עולמית ושעשרות אלפי בני אדם הולכים למות. הייתי ברכבת, חזרתי מלהתראיין לאיזה פודקאסט סביב ספר השירה הראשון שלי שבדיוק יצא לאור. הסתכלתי על אנשים בקרון וחשבתי שזהו. שנגמר העולם.

ולסיום, אני זוכר את הבוקר ההוא. הייתי מוכן לצאת לבית הכנסת לתפילת שחרית של חג שמחת תורה. בחשתי קפה שחור בשלווה, הילדים עוד ישנו, שולי עוד ישנה ולפתע מרחוק נשמעה אזעקה. ברגע הראשון התעלמתי, אבל כשהיא נמשכה, הערתי את שולי ונכנסנו לממ״ד, שהוא גם חדר השינה של הילדים. אחר כך יצאתי לבית הכנסת ובדרך ראיתי את מאור שגר מולנו. הוא בדיוק יצא לטיול עם הכלבה שלו פנינה. ראיתי שהוא גולל בנייד באינטנסיביות ושאלתי, מה הולך מאור? והוא הסתכל עליי ארוכות ואמר, אתה לא באמת רוצה לדעת.