פרשת בהר מסבה את תשומת ליבו של האדם לחובותיו כלפי החברה. אמנם, מצוות שבין אדם לחברו מופיעות גם בפרשות קודמות בתורה, וכבר בעשרת הדיברות כמחצית מן המצוות הן בין-אדם-לחברו, אולם אלו מצוות לא תעשה המתייחסות להימנעות מפגיעה בזולת, והן עדיין לא מבססות מודעות ואחריות חברתית. פרשיות משפטים בספר שמות וקדושים בספר ויקרא גדושות במצוות שבין אדם לחברו במובן המילולי של המושג, הן מסדירות בעיקר את היחסים בין שני אנשים פרטיים, "חברו". פרשת בהר בונה קומה נוספת, שכן המצוות שבין אדם לחברו מופיעות בה בהקשר קהילתי, חברתי ולאומי. 

ראשיתה של הפרשה במצוות שמיטה ויובל. המצוות הללו אינן מתארות באופן ישיר חובת נתינה לזולת, אלא מכוננות מערכת כלכלית בארץ ישראל שמיוסדת על היותו של בעל הקרקע והנכסים חלק ממארג חברתי. מערכת זו מחוללת את המודעות לכך שהבעלות על הקרקע אינה ערך קנייני מוחלט, לפחות לא בארץ ישראל. 

שמיטה ארצישראלית

בפרשת שמיטה בספר שמות מודגשת הבחינה של שבת הארץ. בפרשת שמיטה בספר דברים מודגשת הבחינה של שמיטת כספים – הקלה על העני הלווה המתקשה להשיב את חובותיו. ואילו בפרשתנו, בפרשת בהר, משולב הרכיב של שביתת הארץ בשנת השמיטה ושחרורה בשנת היובל עם הרכיב של המחויבות ליושבי הארץ. הזכות ליהנות מפרי הארץ ניתנת לכל היושבים בה: בעל הבית הישראלי, עבדו ואמתו, השכיר והתושב, ואף הבהמה והחיה אשר בארץ. כך גם לגבי שנת היובל שבה נוסף גם המרכיב של החרות משעבוד: חזרת האדמות לבעליהן ושחרורם של העבדים בשנת היובל. 

בהמשך, איסור "לא תונו איש את עמיתו", הנוגע במבט ראשון לעסקים הפרטיים שבין איש לרעהו, משובץ בתוך פרשייה המסדירה את דרכי קניין הקרקעות בשנים שבין היובלות ואופן התשלום עבורן. משכך, איסור ההונאה אינו נתפס רק כפרט מדיני הממונות שבין אדם לחברו, אלא כחלק מהסדרה רחבה של המבנה הכלכלי והחברתי של יושבי הארץ. 

חלק זה של הפרשה נחתם בפסוק "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". הפסוק מבהיר את השורש הרעיוני של מערכת השמיטה והיובל וקנייני הקרקע: ההכרה שארץ ישראל היא ארצו של ה', והקניין הפרטי אינו ערך עליון במשפטי הממון בה. לפיכך, ה"בין-אדם-לחברו" אינו נתפס עוד כלשונו, כעניין שבין שני אנשים, אלא כמערכת חברתית–לאומית של העם היושב בארצו, באור ה' ובהשגחתו. 

חלקה השני של הפרשה עוסק בתמיכה באדם שירד מנכסיו. סדר הפרשה מתאר תהליך של התדרדרות. תחילה הוא נאלץ למכור מאדמותיו, אחר כך הוא צריך למכור בית, בשלב הבא אין לו עוד נכסים למכור והוא נזקק להלוואות כדי להתקיים. כאשר הוא יורד עוד יותר, הוא נאלץ למכור את עצמו לעבד, תחילה לאחיו הישראלי וכשהוא מגיע לדיוטה התחתונה, הוא מוכר עצמו לעבד אצל גוי המתגורר בארץ. התורה מצווה על אחיו של היורד לסייע לו בכל שלב, בהתאמה. בשלב הראשון והשני, של מכירת האדמות והבית, צריך לסייע לו לגאול את הנכסים ולהשיבם אליו. בשלב האמצעי, של ההזדקקות להלוואה, יש להלוות לו בנדיבות ולא ליטול ממנו נשך וריבית. כשהוא מוכר את עצמו לעבד, מוטל על האדון להתייחס אליו בכבוד, כשכיר ולא כעבד. וכשהוא יורד לדיוטה התחתונה ומוכר עצמו לנוכרי, יש חובה לגאול אותו ולפדותו מידי משעבדיו. 

מערכת החובות כלפי היורד מנכסיו אינה מתוארת כעניין פרטי שבין אדם לחברו. על פי הנחות היסוד של פרשת השמיטה והיובל, האחריות המוטלת כלפי היורד מנכסיו, נובעת מהזהות הלאומית וההשתייכות החברתית שלו. הארץ היא "ארץ אחוזתכם", ולכן צריך שכל אחד ישוב לאחוזתו בשנת היובל. אי לכך מוטל על אחיו לגאול את האדמה או הבית ולהשיבו לאחוזתו מהר ככל האפשר, ולא להמתין ליובל. דיני עבד עברי נובעים מכך ש"עבדי הם" ולכן אי אפשר לשעבדם. רק מן "הגויים אשר סביבותיכם" אפשר לקנות עבד ואמה. 

ככלל, הדאגה לזולת מבוססת על עקרון-העל: "וחי אחיך עמך". הנחת היסוד היא שמדובר על יחסים של אחווה, במעגלי קרבה מתרחבים: אחים ממש, דודו או בן דודו, שאר בשרו, ובמעגל הרחב ביותר – כל אדם מישראל הוא אחיך. 

לפיכך, מן הראוי לדייק בלשון ולומר שהחובות בפרשתנו אינן מצוות שבין אדם לחברו אלא מצוות שבין איש לאחיו. היורד מנכסיו אינו מתואר בפרשתנו כחברך, עמיתך או רעך, כפי שמצוי בפרשיות אחרות בתורה, אלא כ"אחיך".

איזון משפחתי ולאומי

אנתרופולוגים, היסטוריונים והוגים של מדע המדינה, מתארים את ההתפתחות של החברה האנושית מחברה של משפחות ושבטים, המלוכדת סביב דאגות קיומיות בסיסיות, לחברה מדינית רחבה יותר שיש בה חוק ומשפט שנועדו להסדיר את היחסים החברתיים והכלכליים בהיקף רחב. המדינה המודרנית זקוקה למערכת חוק וסדר שתאפשר קיום בתנאים הגונים ובטוחים לציבור רחב של אנשים זרים זה לזה שכל מה שמשותף להם הוא היותם אזרחים במדינה אחת. 

החיסרון של מערכות המשפט והסדר במדינה המודרנית הוא אובדן הזיקה האישית והחמלה האנושית הבסיסית, והמרתן במערכות בירוקרטיות, שבמקרה הטוב משתדלות לשמור על חוק וסדר, ואפילו על צדק ומשפט, אך מאבדות את האישי והאנושי. 

התורה דורשת לשמר את תודעת האחווה, המוכרת מן המעגלים של המשפחה והקהילה, גם במערכות הרחבות של העם כולו. אמנם, אי אפשר לצפות מאדם שיחוש אחווה וקרבה לכל אחד מישראל באותה מידה שהוא חש כלפי בני משפחתו הקרובים. יתכן שקיימים יחידי סגולה שכאלה, כדוגמת הראי"ה קוק שמתאר כך את אהבת ישראל הבוערת בקרבו, אבל זו אינה דרישה שניתן להציבה לכל אדם. לכן, הציפייה היא ש"דודו או בן דודו" יגאלנו תחילה. אם הם לא יעשו זאת, מצופה מכל שאר בשרו, ואם גם שארי בשרו מתעלמים ממנו, או שאין לו קרובים שיכולים לגאול אותו, עוברת הפנייה אל מעגל האחווה הרחב יותר – כלל ישראל. 

הציפייה העולה מן התורה היא להגיע לשילוב מאוזן בין מבנים משפחתיים וקהילתיים המבוססים על הקשר האישי והאנושי, שיש בו קירבה וחמלה, וחסרים בו שוויוניות וחוקיות סדורה, לבין מבנה-העל המדינתי, שאמון על חוק וסדר, אך סובל מניכור וזרות. 

דוגמה אופיינית להבדל בין הגישה של התורה לגישת המדינה המודרנית בא לידי ביטוי ביחס לתרומת אברים. החוק במדינה המודרנית, מונע על פי עקרונות של שוויון כללי לכל האזרחים ואינו מקבל בעין יפה את רצונו של אדם שמתנדב לנדב כליה, לכוון את תרומתו לאדם או לסקטור מסוים. הגישה התורנית מניחה ש"עניי עירך קודמים" ו"מבשרך אל תתעלם", ולכן לגיטימי ואף ראוי בעיניה להעדיף תרומה ל"אחיך", בן משפחה, או במעגל הרחב ביותר: ליהודי דווקא. עובדה היא, שהמדינה אינה מצליחה וכנראה גם לא מתאמצת לחולל תנועה אלטרואיסטית רחבה של תרומת איברים, ולעומת זאת, רוח ההתנדבות לתרומה קיימת בעוצמה רבה בקהילות שבהן רגש האחווה הוא משמעותי ומרכזי. 

פרשת בהר מלמדת שכדי לעצב אצל האדם מחויבות עמוקה לזולת ולחברה, לא די במערכת חוק המבוססת על ערך האדם באופן כללי, הומניזם כלל-אנושי. מערכת כזו יפה, במקרה הטוב, לקיומה של מדינה מסודרת. במקרה של מדינת רווחה מתוקנת, היא גם מסוגלת להבטיח את הצרכים הקיומיים הבסיסיים של כלל האוכלוסייה. אבל כדי שכל אדם יחוש באופן אישי מחויבות ואחריות להתמסר לדאגה לזולת ולרווחתו, ויעניק לו מעל ומעבר לצרכיו הבסיסיים, יש צורך ביותר מאשר סדר מדיני, חוק ומשפט. יש צורך לשמר את תודעת האחווה. הרגש האנושי הבסיסי שקיים בתוך המשפחה הגרעינית ניתן להרחבה במידה מסוימת אל מעבר לגבולות המשפחה, אפילו אל העם כולו, אבל אי אפשר ולא ראוי לדרוש מאדם לחוש אותו באופן שוויוני כלפי כל האנושות או אפילו כלפי כל אזרחי המדינה. 

אל לנו, בשם ערך השוויון, לפגוע בטיפוחו של ערך האחווה, ובד בבד, אסור לזלזל בחשיבות הערכים השוויוניים של המדינה, בשל הטיה קיצונית מדי לתודעה קהילתית ושבטית.