בשבוע שעבר, בדיוק כשהחות'ים החליטו להנחית על נתב"ג טיל בוער, המראתי לפריז עם 18 נשים גיבורות ויפות. יצאנו למסע שתפרנו בעמותת "משפחה אחת" במיוחד בשבילן ולכבודן, במידה המדויקת להן ורק להן.

מובן שחוץ מהדברים היפים שיש לכתוב ולדבר על פריז ועל חופשה אירופית בעונה הכי נכונה של השנה, היה גם העניין הפעוט הזה של מלחמה ואנטישמיות. ואיך בדיוק לוקחים קבוצת נשים ישראליות רועשת ומתרגשת לרחובות הומי מבטים זרים בוהים ומצקצקים במקרה הטוב, ועוינים ומאיימים במקרה הגרוע יותר. אבל לא נתמקד בזה, למרות שאופנת הכובעים שאימצתי לי לימים האלה, במקום המטפחות הדוסיות מאוד שלי, שווה דיבור בפני עצמו. כי וואו, כובעים זה פשוט וואו. אבל זה לפעם אחרת.

יצאנו רגע אחרי יום הזיכרון, מה שהסתבר כדבר הנכון בזמן הנכון. ובהחלט ייתכן שגם אם היעד היה קצת פחות רומנטי ופוטוגני, עדיין לא הייתה מילה רעה לומר על המסע הזה. שכן הוא כלל ניתוק מהמציאות פה בארץ, והיה פשוט מושלם.

אומנם, כחלק מתפקידי כרכזת האלמנות בעמותה, ראיתי בעצמי חלק מובנה לחלוטין מהצוות המתכנן ומארגן את המסע, אבל בכל זאת מפעם לפעם, ובעיקר בסיכומו, השתדלתי להזכיר לעצמי שגם אני בחופשה וגם לי יש ממה להיות חופשייה רגע אחרי יום הזיכרון.

יחד עם הדאגה שלכולן יהיה טוב, יחד עם השיחות הקטנות עם כל אחת, באמת מצאתי לי שלווה ותחושת מעטפת וחיבוק שליבי וגופי היו זקוקים להם מאוד.

טיקטוק ודמעות

המפגש עם מתנדבות "משפחה אחת" מקהילת נואי בצרפת היה מעורר השראה. הן עשו שמיניות באוויר כדי שלמשתתפות המסע תהיה חופשה חלומית באמת, שתכלול אוכל טוב, לינה מפנקת, וגם מפגשים מפעימים עם חברי הקהילה היהודית, שהרעיפו עלינו פינוקים. לכך נוספו סיורים איכותיים ביעדי תיירות מעניינים, וכמובן שופינג מקיף ואינטנסיבי ברשתות המובילות באירופה. כל זה יחד העלה חיוך מלא הקלה ושלווה. כאילו לרגע אחד מישהו אסף מאיתנו את כל הצרות והמשקל הכבד של החיים, ונתן לנו הזדמנות למנוחה ללא דאגות וכאב.

לא פעם מצאתי את עצמי מתבוננת בהן מהצד, מהלכות זו לצד זו בחיוך או מפזזות באיזה סט צילומי טיקטוק שצילמו, או יושבות בנחת בפטפוט עמוק כאילו היו החברות הכי טובות משכבר הימים. זוכרת בכאב מה השאירו בבית ובאיזה מחיר הייתה כרוכה ההצטרפות שלהן לחבורה הזו, וכמה זמן לקח לי לשכנע את חלקן להצטרף למסע.

זה אולי נשמע כמו אבסורד, כי מי אומר לא לטיסה כזו לפריז. אבל לפעמים, כשאת אלמנה, זו בהחלט התלבטות. מה יהיה עם הילדים שעדיין עמוק בתחושת הכאב מהאבדן, מה יהיה עם השגרה שאולי סוף־סוף הצלחת לשוב אליה אחרי המשבר המטלטל, מה יהיה עם הסטטוס שאולי עדיין לא מתחשק לכל אחת להשתייך אליו. השתייכות שהופכת מחייבת כל כך, בשהייה במשך ימים שלמים עם נשים שנמצאות באותו הסטטוס.

לא פעם התבוננתי בהן, ראיתי אותי בהן והרגשתי אותן ואת הרצון הפועם ומפעם בהן לחיות. ולא סתם, אלא לחיות הכי גדול שרק אפשר. ובאמת היו המון רגעים כאלה בשבוע הזה, שהעיניים שלהן והאור שקרן מהן הכריז בקול רם שאיש לא ייקח לנו את החיים שלנו, וגם אם נלקח מאיתנו היקר לנו מכול, הנה אנחנו, חיות בעוצמה הכי גדולה שאפשר.

בין כל רגעי החיוּת הגדולים האלה, היה אחד שמילא אותי בגאווה, שהוסיף לתחושה שהולכת איתי כבר המון זמן - שהנשים הגיבורות האלה הן מי שיגאלו את עם ישראל בסופו של דבר. הוא התרחש בפרלמנט הצרפתי, שם נפגשנו עם חברים בחוג ידידי ישראל בצרפת.

לראשונה שמעו וראו הנוכחים, תושבי צרפת לא יהודים, את העדות החיה למלחמה הזו. את העוצמה שהן משדרות, את הסיפורים המצמררים על מה שהבעלים שלהן עברו ומה שהן עוברות מאז ששכלו אותם. ראו את הגבורה הגדולה הקורנת מכל אחת ואחת, גבורה שגרמה אפילו לי להתמלא בדמעות ובכי על החיסרון שלהן, החיסרון שלנו.

לצידו, הרגע המרומם ביותר במסע היה בערב האחרון. התארחנו ברוחב לב ויד אצל אחת המשפחות המתנדבות. במהלך הערב, אחת הנשים חשפה שהיא בתחילתה של זוגיות חדשה. מובן שאת כל הפרטים המעניינים יותר לא אפרט כאן, אבל אני רוצה לתאר את השמחה וההתרגשות שאחזה בכל שאר החבורה כשנודע הדבר.

ראיתי בעיניהן כמה הן שמחות בשבילה. כמה הן רק רוצות שיהיה לה טוב.

אני חוזרת מהמסע הצרפתי שלנו מלאה ומוטענת, ומזכירה לעצמי שזה היה יכול להיות אחרת. שלצאת למסע עם קבוצה של אלמנות צעירות, שרק התחילו את החיים וכבר נקלעו למשבר גדול כל כך, היה יכול לרוקן אותי לגמרי. לדרוש ממני משאבים ואנרגיות כדי לנסות לרומם אותן.

אבל למזלי, אנחנו כולנו גיבורות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il