1. את חטאיי אני מזכיר היום. גם אני נפלתי בעבר בפח הזה, וגם אני הקדשתי זמן רב מדי לשאלות מטופשות כדוגמת באיזה ישיבות למדו דיינים חדשים שנבחרו לכהן בבתי הדין הרבניים, מהו צבע הכיפה שלראשם ובאילו יחידות צבאיות הם שירתו – אם בכלל. אם תחפשו היטב ברשת תוכלו ודאי למצוא כמה מהטקסטים הללו, שלמרבה הצער לא כולם אבדו בתהום הנשייה.
צר לי על העיסוק הזה. הוא היה מיותר, מטופש, מגזרי במובן הרע של המילה (ואני מאוד אוהב את המגזר שלי) ומחמיץ את הנקודה העיקרית שבה היה צריך לעסוק הדיון הציבורי בבחירת הדיינים אתמול: מה ניתן וצריך לעשות על מנת להשיב את עטרת משפט התורה ליושנה, ולהגביר את אמונו של הציבור במערכת בתי הדין הרבניים הרשמיים של מדינת ישראל? לא בשאלות כדוגמת מהו צבע כיפותיהם של הדיינים הטריים, באילו ישיבות הם למדו, מי אחיין של דרעי ומי בן דוד של דיין פלוני או אלמוני, ואפילו לא כמה מהם שירתו בצה"ל ועדיין עושים מילואים.
עוד כתבות בנושא
בחודשים האחרונים עסקתי מעט בשאלה הזו – לא בגלל הבחירות לדיינים (אף שלמרבה הצער גם הן קשורות לנושא, אבל בהיבט אחר שנשוב אליו בהמשך) אלא סביב המאבק על שאלת היקף סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים. ספק אם הציבור הרחב מודע לכך, אך מאז ראשית ימי המדינה, וביתר שאת בשלושת העשורים האחרונים, ישנו מאמץ עקבי ומכוון של מערכת המשפט הישראלית האזרחית להצרת צעדיהם של בתי הדין ולנטילה עקבית של סמכויות שהוחזקו בידיהם בעבר.
הכי מעניין
2. די אם נציין פה רק שתי דוגמאות, וישנן עוד: האיסור שהוטל על בתי הדין לדון דיני ממונות בהסכמה (באמצעות מנגנון של בוררות), על אף נוהג מושרש שהיה קיים עשרות שנים; והוצאה של העיסוק במזונות מתחולת דיני "המעמד האישי", בניגוד גמור ללשון החוק ולכוונת המחוקק – באופן שיוצר אבסורד חוקי הזוי (לפי המצב החוקי הנוהג לכאורה בישראל, הדין האישי החל על מזונות של יהודים הוא הדין הדתי, אבל הערכאה המוסמכת לדון בהם היא הערכאה האזרחית. ברור שזה איננו לשון החוק ולא לכך הייתה כוונת המחוקק).
אנשים טובים, שהמצב הזה חורה להם, עוסקים כבר לא מעט שנים בניסיון ראוי לשבח לתיקון המצב. ניסיונות חקיקה שונים עלו וירדו, כנסות נבחרו והתפזרו, אך עד כה אף אחד מהמהלכים לא הוביל לשינוי של ממש במצב. מגמת הכרסום רק הולכת ונמשכת, גם ממש בעיצומם של הימים האלו.
עוד כתבות בנושא
3. לאחרונה השתתפתי בכנס שארגן 'מרכז יכין' ואשר עסק בין היתר בניסיון להבין את סיבות העומק למצב שנוצר. אחת התובנות שעלו שם היתה מעגל ההיזון החוזר בין הכרסום בהיקף הסמכויות הנתונות לבתי הדין ובין הפיחות ביוקרתם.
ככל שבתי הדין הרבניים הופכים למעשה ל'בית משפט למשפחה משונמך' כוח המשיכה התורני שלהם יורד ונותרת רק המשיכה הכלכלית (ללא ספק, גם כיום משרת דיין בבית דין רבני היא המשרה התורנית המשתלמת ביותר ברמה הכספית מבין כל המשרות שמערכת שירותי הדת בישראל יודעת להציע), וככל שיוקרתם של הדיינים יורדת, קל יותר למתנגדי המערכת לפגוע בה ולהוסיף ולשנמך אותה. למרבה הצער, איש מהדיינים הנבחרים כיום איננו ב"ליגה" של דייני העבר כדוגמת הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב אליעזר וולדנברג, הרב מרדכי אליהו, הרב יוסף קפאח, הרב זלמן נחמיה גולדברג ואפילו הרב שלמה דיכובסקי או הרב אברהם שרמן.
הרב אברהם שפירא. | צילום: פלאש 90
4. שני נושאים צריכים היו לעמוד במרכזה של השיחה על בחירת 21 הדיינים החדשים השבוע, ולמרבה הצער נעדרו ממנה כמעט לחלוטין: הראשון הוא גדולתם התורנית של הדיינים המתמנים, וסיכוייהם להפוך למי שיעמדו עוד מספר שנים בכותל המזרח של העולם התורני הישראלי, על מגזריו השונים. השני הוא הבנתם את המציאות בבתי הדין ואת האתגרים הניצבים בפניהם כדיינים בתוך המערכת המורכבת והקשה הזו.
מערכת בתי הדין עוסקת כיום מרבית זמנה בתיקי משפחה. כלומר ענייני גירושין וכל מה שנלווה אליהם. למעשה המשמעות היא שלשולחנו של הדיין מגיעות מדי יום ביומו טרגדיות אנושיות בדמות בתים שמתפרקים וסכסוכים משפחתיים מלאי דם רע. לכל אלו מצטרפת הזרות המובנית שבין המערכת הזו ובין רבים מאוד מ"לקוחותיה", שהעולם הדתי כולו איננו בריכת השחייה השכונתית שלהם, וחוקי התורה שלא פעם מהווים קרקע למציאויות בלתי נסבלות של עגינות וסרבנות גט. כדי לנווט בסבך הזה על אף האתגרים ולקדם את המערכת הזו בכל המובנים נדרשים דיינים יודעי דת ודין, אך גם מלאי רגישות, אמפתיה והבנה לעומק של האתגר שבפניו הם ניצבים.
אסור שהשאלה מי הדוד שלהם או החותן שלהם תהיה זו שמכתיבה האם הם ייבחרו או לא, וממש באותה המידה אסור גם שמה שיקבע הוא צבע הכיפה שלראשם ואפילו כמה ימי מילואים הם עשו בשנה האחרונה. ההוקרה למי ששירתו שירות צבאי ולמשרתי המילואים חשובה מאין כמוה, ואיש כמוני ודאי שלא יזלזל בה לרגע. אך מקומה הוא בשדות אחרים, לא בבחירת הדיינים לבתי הדין הרבניים.