היום וביום שלישי תתכנס הוועדה לבחירת דיינים כדי למנות 21 דיינים לבתי הדין הרבניים. שנים רבות התקבע בוועדה המפתח הבא: שליש מהדיינים שממונים הם חרדים אשכנזים, שליש חרדים ספרדים, ושליש מהציונות הדתית. לכאורה כל מפלגה מקבלת את חלקה השווה בעוגה הפוליטית.

בעולם אידיאלי דיינים היו מתמנים לפי התכונות שקבע השולחן ערוך בהלכות דיינים – שבע תכונות שצריכות להיות לכל דיין: "חוכמה, ענווה, יראה, שנאת ממון, אהבת אמת, אהבת הבריות להם, בעל שם טוב".

כפי ששמתם לב, מרן לא ציין ברשימת התכונות אם הדיין צריך לחבוש כיפה מקטיפה או כיפה סרוגה. הוא גם לא הזכיר את ארץ המוצא של הוריו של המועמד לדיינות. אין דרישה לייחוס לרבנים ראשיים קודמים, רבני ערים או דיינים מכהנים. לא צוין שם גם אם חובה עליו להגיד "הלל" ביום העצמאות או אפילו להיות לפחות שלוש שנים בחבריא א' בבני־עקיבא. המציאות שונה לגמרי, והמפתח הזה הוא רק קצה הקרחון של רשימת שיקולים לא עניינים שמביאים לבחירתם של הדיינים.

אישית לא נראה לי חשוב במיוחד אם הדיין הוא מאנ"ש או מצביע למפלגה חרדית, בוגר שירות צבאי או תלמיד ישיבה. יש דיינים חרדים מצוינים, תלמידי חכמים שהתברכו בכל המעלות הטובות. יש כאלה שלוחמים להתרת עגונות ולהציל עשוקים מיד עושקם, גם אם לא החזיקו רובה מימיהם. אבל אם השיקולים פוליטיים בעיקרם ולא עניינים, אין סיבה שהציונות הדתית תהיה אסקופה נדרסת, שלא תדרוש מפתח חלוקה הוגן. אם יש פוליטיקה, גם הציונות הדתית צריכה לומר את דברה.

לציונות הדתית יש רק מפלגה אחת, בעוד שהחרדים מתפצלים לשתי מפלגות לפי חלוקה עדתית. זה לא אומר שהציונות הדתית צריכה לקבל שליש מהדיינים. אם יש למוצא של הדיין כי הוא מחזיק באיזו מסורת פסיקה, אז החלוקה צריכה להיות כזו: רבע חרדים אשכנזים, רבע חרדים ספרדים, רבע ציונים דתיים אשכנזים, ורבע ציונים דתיים ספרדים.

אם שיוך מפלגתי הוא שיקול, מדוע שירות צבאי וסיכון חייך למען עם ישראל לא תופסים כאן מקום? אם קרבה משפחתית לרבנים חשובים היא שיקול, מדוע אמונה במדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו לא תהיה שיקול?

החרדים מתאבדים על מינוי הדיינים שחשובים להם, ובה בעת ובלי בושה הם מטילים וטו על דיינים שאמורים להתמנות במכסת השליש של הדתיים־לאומיים. והציונות הדתית? היא זורמת עם בחירת החרדים, בסגנון "מה שיוצא אני מרוצה". נבחרי המגזר הדתי נוהגים כך כנראה משום שזה פשוט לא מעניין את הבוחרים שלהם. אין לדעת כמה קולות יקבל בצלאל סמוטריץ' בבחירות הבאות, אבל אפשר לשער שלא ייגרע ממנו אפילו קול אחד רק משום שמונה רב ראשי אחר ממה שתכנן או כי נבחרו שבעה דיינים מהציונות הדתית ולא עשרה. ממילא, הוא לא מקדיש מאמצי־על להשגת התוצאות הרצויות.

כשמשהו חדש התחיל ב־2013 הבטיח נפתלי בנט: "לא נהיה יותר משגיחי כשרות". משרד החינוך והדתות אאוט, הציונות הדתית רוצה את הביטחון ו"לשים ידיים על ההגה". נכון שבמשא ומתן הקואליציוני הוא לא קיבל את מה שרצה, אבל הוא כיוון וקלע היטב לרגש של הציבור, שלא התעניין בנושאים כמו גיור, שמירת שבת או חיזוק עולם התורה.

אבל בשנתיים האחרונות השתנה משהו. המאבק על גיוס החרדים גרם לציבור וגם ליושב ראש הציונות הדתית, סמוטריץ', לתבוע את עלבונו של בית המדרש הציוני־דתי, היודע לשלב ספרא וסייפא. הציבור הדתי־לאומי הרים את ראשו, התגאה בלומדי התורה שלו, ויותר מכך – באמונות ובערכים של התורה הגואלת, תורת ארץ ישראל. אם השיקולים למינוי דיינים נגועים עד הצוואר בפוליטיקה, הגיע הזמן שגם בבתי הדין הרבניים ישבו כמה שיותר דיינים שאוחזים בערכי הציונות הדתית.