בשלהי 1991 (תשנ"ב) הצליח הנשיא בוש האב לגרור את יצחק שמיר לוועידת שלום מיותרת במדריד. בערב הוועידה נערכה הפגנת ענק ימנית בכיכר מלכי ישראל, תחת הכותרת: "להכניס לאש"ף שמינייה". זה היה אחד האירועים המלבבים של ימי נעוריי. בשנים שלאחר מכן השתתפתי בהרבה הפגנות רושפות זעם, יגון ותסכול. אך ההפגנה ההיא הייתה בעידן אחר: הרבה לפני שההפגנות מימין הפכו למפגני ייאוש מרסקי לב, לפני שהשוטרים החלו להכות אותנו והסוסים לרמוס, לפני הלגלוג התקשורתי על השיירה שעוברת והמתנחלים שנובחים. רובנו הנחנו אז שממילא שום דבר לא יצא מהוועידה הזו, ונהנינו לשוטט בכיכר ולפגוש את החבר'ה. ליד הבמה עמדה אז שורת משאיות ענק שהובילו קרוואנים: שמונה יישובים חדשים עמדו לקום ביהודה ובשומרון באותו ערב. אני זוכר את התרוממות הרוח כאשר המשאיות התניעו ונסעו משם לשומרון, לקול תשואות הקהל. שום דבר בחיינו הציבוריים לא שימח אותנו אז יותר מאשר הזכות להקים עוד יישובים יהודיים בארץ ישראל.
 
מאז עברה ההתיישבות תקופות קשות ורעות. אוסלו חנק את ההתיישבות וההתנתקות דרסה אותה. אבל בשנתיים האחרונות קיבלו ההתנחלויות ביו"ש תנופה אדירה, שאינני זוכר שום דבר הדומה לה. נדמה לי שזו ההצלחה הממשית היחידה שהממשלה הזו יכולה בינתיים לזקוף לזכותה – בעיקר בזכות מִנהלת ההתיישבות שהקים סמוטריץ', שקיבלה את הסמכויות של המִנהל האזרחי העוין. עשרות אלפי יחידות דיור חדשות אושרו. נרשמה עלייה דרמטית בהריסת הבנייה הערבית הבלתי חוקית. כביש 60 הנורא והמשובש סוף סוף משופץ ומורחב. הייעוץ המשפטי בענייני יו"ש עבר למחלקה חדשה וסימפטית במשרד הביטחון. 13 יישובים הוכרו לראשונה באופן רשמי. כל זה מכונן שינוי אסטרטגי בהתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון. בחזית הזו, הבשורות הטובות לא מפסיקות להגיע: בשבוע שעבר אושרה שכונה חדשה, שתוסיף לקדומים 1,400 יחידות דיור, ולמעשה תכפיל את היישוב; והשבוע הכריזו שר הביטחון והשר האוצר שמדינת ישראל תיקח מעתה אחריות גם על הסדרי המקרקעין בשטחי סי.

ההכרה הזו מחלחלת בחוגים רחבים בחברה הישראלית. על רקע התובנות הללו הכריז בשבוע שעבר ח"כ בני גנץ בוועידת ההתיישבות של מקור ראשון שאסור היה לפנות את התוחמת הצפונית של גוש קטיף. הנשיא הרצוג הכריז באותו אירוע: "ההתיישבות היא חומת המגן של ישראל". צריך לחזור ולשנן ולהדגיש את העובדות הפשוטות הללו. מה שהיה בעבר ויכוח תיאורטי באותיות דיו, נצרב בנו עכשיו באופן חד משמעי באותיות של דם ואש.
 
אי אפשר לבסס את הלהט הציוני שלנו רק על דרך השלילה: לא על השנאה לאויבינו, ובטח שלא על יריבוּת מיותרת עם אחֵינו. אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר את הערך החיובי של ההתיישבות: לבניית ארץ ישראל; להגנה על יושביה; לעיצוב קהילות בריאות וחזקות. ההתיישבות ביו"ש צוברת בימים הללו הישגים חסרי תקדים. טוב שהם עוברים מתחת לרדאר של אויבי ההתיישבות, אך לא טוב שהם עוברים מתחת לרדאר שלנו, אוהביה. עד שיש על מה לשמוח בימים הקשים הללו, לא כדאי להתעלם מבשורות טובות.

פעם בשורות כאלו היו שיא-השיאים עבורנו. למה היום הן נדחקות לשולי החדשות? הרי כולנו זוכרים את הימים הלא-רחוקים שבהם כדי לסגור שתי מרפסות בקרני שומרון היינו צריכים להיאבק בארצות הברית, באירופה, בשמים ובארץ ובכל צבאם. ההישגים הדרמטיים שמצטברים ביהודה ובשומרון הם חסרי תקדים, ויעצבו את פני המדינה בעשורים הבאים. למה אנחנו נותרים אדישים כלפיהם?

הרבה סיבות אפשר למצוא לאדישות הזו. קודם כל, הדרמה של המלחמה מאפילה על רוב הדברים האחרים. ככלל, אסונות דרמטיים נוטים להאפיל על הישגים איטיים. פרופ' סטיבן פינקר העיר פעם שחדשות רעות הן הרבה יותר דרמטיות מחדשות טובות: רעידת אדמה שמחריבה אלף בתים ברגע אחד תקבל הרבה יותר כותרות מאשר מאה אלף בתים שייבנו באותה עיר במשך עשור.
 
על כך אפשר להוסיף את הנטייה לשטחיות, שהשתלטה על הכותרות אצלנו בשנים האחרונות. באופן די עקבי, אירועים חשובים נדחקים אצלנו לעמודים האחוריים, כל עוד לא מעורבים בהם סלבריטיז. השתלטה עלינו גם הנטייה לראות את המציאות במונחים של דרבי, כאילו הדבר הכי חשוב הוא המאבק הפנימי בין ימין לשמאל, ולא התהליכים הארוכים והעמוקים של ריבונות יהודית בארץ ישראל. לא פעם, כאשר מדברים על הגיוס הנחוץ של החרדים לצבא, אני שומע את התגובה המשונה: "הדיבורים הללו משמחים את השמאלנים" – כאילו המוטיבציה הלגיטימית היחידה היא לעצבן אותם. עבור מי שרואה כך את העולם, הרבה יותר חשוב לגלות שמהדורת החדשות של ערוץ 14 עברה אתמול בשמינית אחוז את הרייטינג של ערוץ 12, מאשר לדעת שעוד חמשת אלפים יהודים יגורו בעזרת ה' בקרוב בקדומים.

אבל מעבר לכל אלו, נדמה לי שיש סיבה עמוקה יותר לאדישות היחסית שלנו כלפי הרנסנס בהתיישבות היהודית. ההתנתקות ריסקה לא רק את יישובי גוש קטיף, אלא גם את עצם האמון שלנו בערך ההתיישבות. פעם חשבנו שבהתיישבות אנו קובעים עובדות בלתי הפיכות – עד שגילינו שהן הפיכות בהחלט. אבל הטבח בשמיני עצרת תשפ"ד גילה לנו גם את הצד השני של המטבע: עד כמה חיונית ההתיישבות היהודית, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על היעדרה. בכל מקום שאין יישובים יהודיים – צה"ל יוצא; וכשצה"ל יוצא – הגיהינום נכנס. צה"ל נלחם היום מלחמה קשה לא רק בעזה, אלא גם בצפון השומרון; גם שם הוא מנסה להתאושש מנזקי ההתנתקות. ולולא ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, אין ספק שהטבח שהצית את המלחמה היה מתחולל לא רק בבארי ובכפר עזה, אלא גם בכפר סבא ובתל אביב. שום דבר בעולם הזה אינו בלתי-הפיך, אבל בהינתן המגבלות הבסיסיות הללו של קיומנו כאן, להתיישבות יש ערך עצום ובלתי מעורער.