בנובמבר האחרון, כשהנשיא טראמפ נבחר בשנית לנשיאות ארה"ב, ראש הממשלה נתניהו לא טרח להסתיר את שמחתו. בצדק: כמעט ואין תחום שבו נתניהו וטראמפ אינם רואים עין בעין, או שלפחות עמדותיהם בו קרובות הרבה יותר מאשר עמדותיו של הממשל הדמוקרטי הקודם.
אלא שדבר אחד לא נלקח בחשבון בירושלים, בדיעבד ודאי לא נלקח מספיק – ההבדל התהומי בין שני האישים בכל הקשור להתייחסותם לאלמנט הזמן. נתניהו בנה קריירה פוליטית ומדינית ארוכה ומצליחה, שהלכה והתבססה על קניית זמן. מתנגדיו יגידו שמדובר בבזבוז זמן כרוני של אדם בעל חוסר יכולת החלטה, ותומכיו יאמרו שניצב מולנו אדם בעל עצבי ברזל שמבין שבמזרח התיכון סבלנות היא התכונה החשובה ביותר.
עוד כתבות בנושא
כך או כך, בשנותיו הרבות כראש ממשלה התכונה הזו הוכיחה את עצמה רוב הזמן. נתניהו חיכה שהפריץ ימות, שהכלב ימות, וכמעט תמיד הצליח להגיע לשעת הש' כשהאירוע המדובר הספציפי כבר נרגע ברובו. כל זאת, כמובן, לא כולל את אירועי השבעה באוקטובר, שהוויכוח על מידת אחריותו או אשמתו של נתניהו עדיין מרחף מעליהם.
הכי מעניין
אצל טראמפ, לעומת זאת, יום שבו לא קורה משהו דרמטי הוא יום מבוזבז. הנשיא הסתער על המשרה שלו במאה הימים הראשונים באופן שלא הותיר לכתבי הבית הלבן אוויר לנשימה. חוקים, תקנות, הצהרות וכמובן אינספור מסיבות עיתונאים שבהן שטח את משנתו בכל נושא אפשרי. במאה הימים הראשונים הללו היחס לישראל – שהיה ללא ספק יוצא דופן לחיוב באופן פנטסטי – חיזק אצל נתניהו ואנשיו את הרושם שמסביב יהום הסער, אבל ישראל היא אי מוגן שלא יינזק מהסופה המשתוללת בוושינגטון. ייאמר לזכותם שהיו להם כל הסיבות להאמין בכך. בהצהרותיו החוזרות ונשנות של טראמפ על הגירת עזתים, בשחרור החימושים שהיה תקוע בתקופת ביידן, ובהצבה הברורה של ישראל בצד של הטובים לעומת החמאס בצד של הרעים – היו כל המרכיבים שהעניקו למנהיגות בישראל את הרושם שהלהיט הגדול של התקופה מתאים ליחסי טראמפ-נתניהו כמו כפפה ליד: "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, ותמיד יהיה לי רק טוב".
עוד כתבות בנושא
ובכן, התברר שלא לגמרי. זה התחיל בהצהרה של טראמפ בבית הלבן על פתיחת משא ומתן ישיר מול איראן, כשלידו יושב נתניהו המופתע שבכלל חשב שהוא מוזעק מבודפשט בכדי לשמוע בשורות הקשורות לסוגיית המכסים. זהו הרגע שבו האנשים שסביב ראש הממשלה היו צריכים להבין שמשהו השתנה. והמשהו הזה אינו קשור לאידיאולוגיה אלא לטמפרמנט. הנשיא רוצה לרוץ קדימה, כי הוא מבין היטב מהקדנציה הראשונה שלו שמה שלא יקרה בשנת נשיאותו הראשונה, לפני שהציבור האמריקאי נכנס לשנת בחירות האמצע ואולי ייקח ממנו את הרוב בקונגרס, אולי לא יקרה לעולם. במקרה של טראמפ זה אכן לעולם – מדובר בקדנציה השנייה של טראמפ, ושלישית לא תהיה.
נתניהו עם סטיב וויטקוף. | צילום: מעיין טואף, לע״מ
נתניהו, לעומת זאת, מתנהל ההיפך בדיוק. שום דבר טוב מדי לא מחכה לו מבחינה פוליטית באם יתקדם לעבר עסקה שתסיים את המלחמה בעזה, ולכן הטקטיקה שלו הפכה כבר מזמן לאסטרטגיה – מושכים עוד יום, ועוד יום, העולם כבר יותש איכשהו ונצליח לצלוח גם את המשבר הזה בלי לפרק את הממשלה.
אבל בסביבת נתניהו לא הבינו את הרמז, ואז הגיעו הצרות בצרורות – הסכם הפסקת אש חד צדדית של ארה"ב עם החות'ים בלי ליידע את ישראל ובלי להכליל אותה בהסכם, הגעה של טראמפ למזרח התיכון תוך כדי דילוג בוטה מעל ישראל, וכמובן משא ומתן ישיר של ארה"ב מול חמאס. המשא ומתן הזה הוביל לתוצאה חיובית ומשמחת מאוד בדמות שחרורו של עידן אלכסנדר בעל האזרחות האמריקאית, אבל אין ספק שמבחינה פוליטית-מדינית מדובר במכה לממשלת ישראל.
באמצעות שליחו למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, מנסה ממשל טראמפ לשמור על ערוץ חיובי ופתוח מול נתניהו. זה ניכר בשתי היממות האחרונות באופן בולט. טראמפ מחכה לנתניהו, ומול ראש ממשלת ישראל עומדת כעת אחת הדילמות הקשות בחייו הפוליטיים: האם להמשיך ולדבוק באסטרטגיית משיכת הזמן שעבדה עבורו כל כך טוב במשך כל כך הרבה שנים, או שמא לעלות ברגע האחרון על הרכבת האמריקאית שדוהרת כעת בכל רחבי המזרח התיכון ובתוכה עושים להם עסקים החברים הכי טובים מוושינגטון, ריאד, דוחה ואבו-דאבי. דבר אחד בטוח – בגלל טראמפ, את התשובה לשאלה במה בוחר נתניהו נדע מהר מאוד.