לא קשה במיוחד לשים לב שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נהנה מראוותנות. מדובר באדם שהטביע את שמו באותיות זהב על כל מה שאפשר – מבתי מלון ומגדלי יוקרה ועד לסטייקים ובקבוקי וודקה. טראמפ גם ידוע כאדם שיעשה מה שהוא רוצה, גם אם זה נראה רע מאוד בעיני הציבור או שובר איזו נורמה פוליטית עתיקה. אך אפילו בשביל טראמפ, החדשות השבוע שלפיהן הוא הסכים לקבל מטוס יוקרה בשווי מוערך של 400 מיליון דולר כמתנה מממשלת קטאר הפרו כל נורמה, חצו כל רף של ראוותנות ובעיקר לימדו אותנו כמה דברים על התנהלות הממשל האמריקני החדש.
מדובר במטוס מדגם בואינג 747-8 שעבר התאמה אישית מפוארת, ברמת גימור שכבר הפכה לנורמה בקרב עשירי-העל של המפרץ. לפי דיווחים בתקשורת האמריקנית השבוע, המטוס, המכונה "ארמון מעופף" מיועד להפוך לגלגול החדש של "אייר-פורס 1", המטוס הרשמי של נשיא ארצות הברית. עם פרסום הדיווחים אודות כוונתו של טראמפ לקבל את המתנה - ובעיקר לאחר גל הביקורת שבא בעקבותי הדיווחים הללו - ממשלת קטאר מיהרה לפרסם הכחשות מעורפלות בטענה ששום דבר עוד לא סגור. אך טראמפ בעצמו מיהר להתייחס לסיפור ברשת החברתית שלו, ונגד הטוענים שמדובר בשוחד או עסקה אסורה טען שמדובר ב"מתנה! בחינם!" לדבריו, המטוס יועבר לממשלת ארצות הברית ולא אליו באופן אישי.
מטוס בואינג 747 | צילום: AFP
סנגוריו המשפטיים של טראמפ לא ניסו להכחיש את עיקרי הפרשה, אלא פשוט הציגו אותה באור אחר. כך למשל, התובעת הכללית של טראמפ פמלה בונדי - שבעבר קיבלה תשלום נדיב בתור לוביסטית של ממשלת קטאר - הגישה חוות דעת שלפיה אין כל מניעה לקבל את המטוס, שכן הוא נמסר באופן פומבי לממשלת ארצות הברית ויועבר בעתיד לקרן על שם טראמפ. במילים אחרות, אחרי שטראמפ יצא מהבית הלבן בשנת 2028, הוא יקח את המטוס איתו. ההשלכות של הטיעון הזה מרחיקות לכת: למעשה הוא מנסה לקבוע תקדים שלפיו כל מדינה זרה תוכל לרכוש השפעה על נשיא אמריקני עתידי, ובלבד שתעשה זאת באמצעות מנגנון ממשלתי או עמותה "פוסט-נשיאותית".
הכי מעניין
עוד בנושא המעמד של ישראל בעולם
אך ההבחנות והתירוצים שהשמיע הממשל, גם אם הם נשמעים מתוחכמים מבחינה משפטית, אינם רק חסרי חשיבות, אלא למעשה ממחישים את מהות הבעיה. כפי שכתב הפרשן המשפטי אנדרו מקארתי, מי שהיה התובע הפדרלי, ב"נשיונל ריוויו", החוקה האמריקנית אינה אוסרת על קבלת מתנות ממדינות זרות רק כאשר מדובר בשוחד או בתמורה לפעולה רשמית, אלא אוסרת על קבלתן בכל צורה ואופן גורף, אלא אם הקונגרס אישר זאת במפורש. כך נכתב בפרק 1 של החוקה, בסעיף קטן אך חיוני שנועד למנוע השפעה זרה על פקידים אמריקניים: "לא יוענק תואר אצולה על ידי ארצות הברית: ואדם שמחזיק במשרת אמון או משרה שיש בצדה שכר לא יקבל, ללא אישור הקונגרס, כל מתנה, תגמול, משרה, או תואר, מכל סוג שהוא, משום מלך, נסיך, או מדינה זרה".
"האבות המייסדים לא חששו מפני חוסר שקיפות", סיכם מקארתי. "הם חששו ממדינות זרות שיקנו השפעה על נשיא ארצות הברית".
עוד כתבות על האינטרסים של טראמפ במפרץ הפרסי
כך, נכונותו של טראמפ לקבל ארמון מעופף במתנה ממדינה תומכת טרור אינה רק הפרה חמורה של נורמות מוסדיות, אלא ייתכן שהיא גם מפרה את החוקה עצמה. קטאר איננה תורמת נייטרלית. מדובר באמירות דיקטטורית המקיימת קשרים הדוקים עם חמאס, טליבאן והאחים המוסלמים; שמממנת אוניברסיטאות אמריקניות, רוכשת השפעה בוושינגטון, ומשחקת בכל צדי המפה האזורית. מתנה כזו איננה "חינמית" – היא נושאת עמה ציפיות, מחויבויות, וסמליות כבדה. והפומבית של ההצעה לא הופכת אותה לקלה יותר לבליעה, אלא להפך – היא רק מגדילה את ערכה של המתנה, ואת עוצמת המנוף שמקבלים נותניה.
לפעמים מטוס הוא לא רק מטוס
אז מדוע טראמפ הסכים לקבל את המתנה? התשובה נעוצה בצומת של אגו, תסכול, והזדמנות. המטוס הנשיאותי הנוכחי כבר בן כמעט עשרים שנה. בראש ובראשונה, יש את השיקול הפרקטי: טראמפ התלונן לא פעם על העיכובים בהכנת המטוס הנשיאותי החדש שהזמינה ארצות הברית מבואינג, שכעת אמור להיות מוכן רק ב-2027. האפשרות לקבל כעת מטוס יוקרתי בהרבה, ועוד בחינם, היא פיתוי שקשה לעמוד בפניו.
אך כמובן שלא מדובר כאן בשיקולים פרקטיים בלבד. בשונה מ-2016, כאשר טראמפ עדיין נדרש להסתגל לציפיות המוסדיות של תפקידו והיה מוקף גם ביועצים מקצועיים שפעלו לבלום את גחמותיו הקיצוניות ביותר, טראמפ 2.0 הוא משוחרר יותר, כאוטי יותר וגם נראה הרבה יותר נינוח במחיקת הגבול שבין אינטרס ציבורי לאינטרס פרטי. מהבחינה הזו המטוס הוא יותר מסיפור על מותרות – הוא שופך אור על שיטת הפעולה של טראמפ בקדנציה השנייה: פחות אסטרטגיה, יותר עסקאות.
יהיה קל, ולימנים מסוימים גם מפתה מאוד, לפטור את המקרה הזה כתקרית שולית בלבד – עוד פרק בסדרת ההתנגשויות בין טראמפ לשומרי הסף. אבל זו תהיה טעות. המטוס הקטארי הוא לא רק מתנה, אלא עוד סימן למדיניות החוץ החדשה של טראמפ, שלפיה גבולות המותר, המקובל, והחוקי פתוחים כולם למשא ומתן.
השינוי הזה כבר מהדהד ברחבי העולם, שמתקשה להסתגל לתוכנית המכסים הדרמטית שעליה הכריז טראמפ, אך ההשלכות המיידיות ביותר ניכרות בסביבה שלנו. ישראל, שכנראה נהנתה יותר מכל מדינה אחרת מהמדיניות האזורית של טראמפ בקדנציה הראשונה שלו, עלולה למצוא את עצמה כעת מחוץ למשוואה.
נתניהו וטראמפ בבית הלבן | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
כשטראמפ נכנס לבית הלבן ב-2017 הוא הציב את ישראל בלב הסדר החדש: הוא פעל לבידודה של איראן, התעלם לרוב מהאוכלוסייה הפלסטינית, בנה קואליציה אזורית עם מדינות המפרץ, ובסופו של דבר הוביל להסכמי אברהם. זו הייתה גישה פרגמטית, אך כזו שהציבה את ישראל במקום ברור בהיררכיית האינטרסים של וושינגטון.
היום הסדר הזה מתערער. לפי דיווח שפורסם לאחרונה בניו-יורק טיימס, ביקורו הנוכחי של טראמפ במפרץ לא יוקדש לאתגרים אסטרטגיים ולתוכניות לטווח רחוק כמו נורמליזציה אזורית נרחבת אף יותר, אלא ל"עסקאות": חוזים לרכישת מטוסים, גרעין אזרחי סעודי, עיסוק בבינה מלאכותית ועסקאות נשק. במקום חזון גיאופוליטי, טראמפ רואה בביקור הנוכחי קטלוג הזדמנויות עסקיות. וכפי שכשבר התחלנו לראות, זו עלולה להיות גישה בעייתית, בלשון המעטה, עבור מדינת ישראל.
עוד כתבות בנושא הגישה החדשה של טראמפ
הדפוס הזה כבר מורגש בשטח. שחרורו של עידן אלכסנדר אומנם כאן התקבל בהקלה ובשמחה, אך חשף עד כמה ישראל נדחקה לשוליים בתהליך המדיני. ההסכם לשחרורו גובש ישירות בין ממשל טראמפ לבין חמאס בתיווך קטאר – לכאורה ללא כל תיאום עם ממשלת נתניהו. המהלך הוצג כהישג אמריקני, אך התקבל כאן בתחושת עלבון ותסכול, אך גם בהבנה שמשהו משתנה; לא סתם נשמעו פתאום דיבורים מהממשלה על הפסקת התלות בסיוע הביטחוני האמריקני.
אבל שחרור עידן אלכסנדר הוא ממש לא הכול: רק לפני כמה ימים הכריז טראמפ חד-צדדית על "כניעת" החות'ים בתימן והבטחתם להפסיק לתקוף מטרות אמריקניות. ההכרזה פורסמה זמן קצר לאחר שטיל חות'י נחת סמוך לנתב"ג, ובזמן שחיל האוויר היה עסוק בתקיפת מטרות של החות'ים בתגובה. מיותר לציין שגם מאז החות'ים לא הפסיקו לשגר טילים אל עבר ישראל. כך, גם כאן ישראל מחוץ לתמונה, וטראמפ מתווה מדיניות ביטחונית אזורית בלי להתחשב בעמדתה של מי שאמורה להיות בת בריתו הקרובה ביותר באזור.
זירת נפילת הטיל החות'י סמוך לנתב"ג | צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
בוושינגטון אולי לא ממהרים להודות בכך, אך סימני השינוי ניכרים גם בזירה האיראנית. טראמפ, שבעבר הוביל את קמפיין "הלחץ המקסימלי" נגד טהראן והתנגד בחריפות להסכם הגרעין של אובמה, מקיים כעת מגעים שקטים אך ישירים עם המשטר האיראני שמזכירים יותר את מדיניות אובמה מאשר את עמדותיו של טראמפ בקדנציה הראשונה. לפי דיווחים שפורסמו בשבוע האחרון, ממשל טראמפ עשוי להסכים לעסקה חלקית שתבלום את תוכנית הגרעין בתמורה להקלות כלכליות – מדיניות שטראמפ בעצמו כינה אותה בעבר "חולשה פושעת". גם כאן, נראה אולי שטראמפ מעדיף את ההכרזה על עסקה על פני מהלך אסטרטגי מורכב יותר, ועוד כזה שעלול לסכן כוחות אמריקניים.
כל זה לא מעיד בהכרח על עוינות. ייתכן בהחלט שטראמפ עדיין רואה את ישראל באור חיובי. אבל בעיניו של טראמפ 2.0 – לפחות לפי מה שראינו עד כה – לבריתות כמו זו עם ישראל אין ערך בפני עצמן. הן שוות משהו כל עוד הן משרתות אינטרס מיידי: עסקה, הישג תקשורתי, מהלך סמלי. אם לא, אפשר פשוט לעקוף אותן. בלי להתריע, בלי להתנצל ובלי להתחשב בהשלכות.
לא מדובר כאן בקריסה של הקשר האסטרטגי, אלא בשחיקה שיטתית שלו. אם בקדנציה הראשונה טראמפ פעל לפי סדר יום אזורי שבו ישראל הייתה מרכיב יסוד, כעת הכול פתוח. ובהקשר הזה, המטוס שמציעה קטאר איננו אנקדוטה. הוא עדות להשקפת עולם. הוא מסמל נשיאות חדשה, פחות מחויבת, פחות צפויה, ומרוכזת הרבה יותר באינטרסים אישיים. גם אם המטוס הזה לא ימריא לעולם, הוא מעיד על שינוי בגישתו של טראמפ. וישראל צריכה להיערך בהתאם.