כבכל שנה, גם השנה התקיים חידון התנ"ך לנוער ביום העצמאות. חידון התנ"ך הוא מופע מיוחד, אולי אף משונה, בנוף הטלוויזיוני שלנו. משתתפים בו בני נוער מצטיינים, נחבאים אל הכלים, שתשוקתם בשנות התבגרותם הוא לדעת את התנ"ך, ולדעת אותו בבקיאות גבוהה.
החידון מצליח גם היום, בחברה רוויית מתחים, למשוך אליו את הציבור הישראלי. זוהי הזדמנות להתכנסות משפחתית, כשכולם מתחרים במענה על השאלות. מרתק במיוחד הוא שלב הגמר של החידון, בו השניים הטובים ביותר מתמודדים ראש בראש על ידיעת כל אות ותג שבתנ"ך.
בתוך כל זה, קשה שלא לשאול כמו ששאלה עליזה בלוך, היכן הציבור החילוני בכל החגיגה הזו? כמי שהייתה אמונה בעבר על ניהול תוכן חידון התנ"ך הארצי לנוער, יש לי שתי תשובות: האחת טכנית ופשוטה, השנייה מהותית ומורכבת. נתחיל בפשוטה.
עוד כתבות בנושא
סדרי עדיפויות. עד לא מזמן, אכן הייתה השתתפות מכובדת של משתתפים חילוניים בחידון. אחד מהם אפילו מוכר היום ככתב הצבאי של גלי צה"ל, דורון קדוש. המקור להשתתפותם של בני נוער מצטיינים מן החינוך הממלכתי היו מוריהם. במקרה של דורון קדוש, היה זה המורה לתנ"ך בועז חדד מתיכון אורט מעלות, מורה מוכשר שהקדיש שנים רבות להכשרת תלמידים מצטיינים לחידון. בועז העמיד דורות רבים של משתתפים בחידון שזכו במקומות מכובדים בחידוני התנ"ך העולמיים. אחד מהם, שגיב לוגסי, אף התגבר על מתחריו מבתי הספר הדתיים, וזכה במקום ראשון בחידון התנ"ך העולמי לשנת 2017.
הכי מעניין
טיפוחם של בני נוער שיעפילו לשלבים הגבוהים ביותר בחידון מחייב מורים שנדבקו בחיידק ומוכנים להשקיע שעות רבות מזמנם להכשרת דור המצטיינים הבא. מחויבות הסגל הניהולי והחינוכי בבתי הספר להשקעה בתחום זה היא המפתח להשבת החילונים לזירת החידון.
וכעת לתשובה המורכבת. חילונים אינם נוטים להשתתף בחידון התנ"ך מפני שהמסר שמועבר להם ממערכת החינוך הוא שהתנ"ך לא חשוב. אסביר.
עוד כתבות בנושא
בראשית ימי המדינה ערכים יהודים-לאומיים היו השורש והיסוד של מערכת החינוך הממלכתית. בשנת 1953 חוקק חוק חינוך ממלכתי לפיו על בוגר מערכת החינוך להיות "אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל" (סעיף 2(א) לחוק). לימוד התנ"ך היה ציוני, ערכי, מלא באהבת הארץ, בשייכות לעם ישראל, ובתשוקה ללמוד על ימי האבות, השופטים, הנביאים והמלכים. התנ"ך שיקף כיצד חיו יהודים בארצם, והיה למופת ולהשראה לחידוש חיים יהודיים עצמאיים בציון. לכתחילה, הגושפנקא להתיישבות יהודית בארץ נשענה על התנ"ך. בן גוריון קבע: "התנ"ך הוא המנדט שלנו. התנ"ך שנכתב על-ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה" (עדות בפני הוועדה המלכותית, 1937).
בן־גוריון עם פרופ' חיים גבריהו (לצידו בכיפה סרוגה) וחבר השופטים בחידון התנ"ך, 1967. | צילום: אילן ברונר, לע"מ
מעמדו של התנ"ך החל להתערער בשנות ה-70, בחדירת האקדמיזציה לתוך תכניות הלימודים. כך החלו הלומדים הצעירים ללמוד את התנ"ך כטקסט ספרותי גרידא. במקום להעמיק בקריאה ציונית-ערכית ובחיבור לארץ, לעם ולמורשת, למדו בריחוק על מקורות הטקסט ועריכתו, ולמעשה פוררוהו לרסיסים. הערעור העמוק ביותר במעמדו החל בשנות ה-90, "עשור הזכויות" בישראל. רעיונות של הומניזם, אוניברסליזם ופלורליזם השתלטו על השיח הערכי במשרד החינוך, ותכניות הלימוד שונו בהתאם. תרומה מכרעת לדלדול ערכי המורשת והציונות תרמה ועדת שנהר, שהנחתה ללמד את "המקצועות ההומניסטיים" בגישה פלורליסטית המטשטשת את ייחודו של עם ישראל בהקשר התנ"כי. גישה זו הלכה והקצינה, עד שכיום, הוראת התנ"ך במערכת החינוך הישראלית מפשיטה אותו מערכי המורשת, העם והארץ, ומותירה אותו ערום ועריה ב"למידה (לא) משמעותית", נטולת זהות ושייכות. חסר בו הלוז המהותי שבלעדיו התנ"ך מאבד את עיקרו - קיום עם ישראל בארץ ישראל, מושגים שהחינוך הממלכתי חושש לבטא.
מה ישיב את הציבור החילוני לתנ"ך בבתי הספר הממלכתיים, ובאמצעות כך את בני הנוער החילוני לחידון? נדרש שינוי ערכי-תפיסתי-רעיוני מהיסוד, שיחדש ימינו כקדם ויציב את התנ"ך כמסד הערכי והתרבותי של עמנו, וכמקור זהותנו וזכותנו בארץ הטובה הזו. למעשה, שינוי זה כבר מתחולל בשדרות הציבור. כל שנותר למעצבי המדיניות הוא לאמץ מגמה זו ולהטמיעה בתכניות הלימודים. צו השעה בראשית ימי הציונות היה לשוב אל התנ"ך. זהו צו השעה גם היום.