בשבוע שעבר השתתפתי בחידון התנ"ך הארצי לנוער, אותו אירוע טלוויזיוני מסורתי שמתקיים מדי יום העצמאות, וחשתי גאווה — אך גם אי נוחות. גאווה על הצעירים החכמים, בעלי הידע המרשים, שהפגינו שליטה מדהימה בפרקי התנ"ך. אך לצד זה, עלתה בי תהייה: מדוע כמעט כל הקהל, וגם רוב המשתתפים, היו חובשי כיפה? היכן הקהל החילוני? האם התנ"ך הפך לעניין מגזרי בלבד? האם הציבור החילוני ויתר על "ספר הספרים"?

שאלות אלו אינן רק סקרנות רגעית. הן נוגעות בלב הסוגיה של זהות יהודית וישראלית. האם התנ"ך שייך רק לציבור הדתי? האם החילונים הפקירו את הקשר למורשתם, למקורותיהם, לערכים שעיצבו אותנו כעם?

כדי להבין את עוצמת השאלה, צריך לזכור שהתנ"ך איננו רק ספר דתי. הוא הרבה מעבר לכך. מדובר ביצירה שמכילה בתוכה את תולדות עם ישראל, שירה, מוסר, פילוסופיה, משפט, צדק וחזון. התנ"ך הוא גם הבסיס התרבותי וההיסטורי של הקיום היהודי — וגם של מדינת ישראל. הוא ליווה אותנו בגלויות, בתפילות, ביצירה התרבותית, בשפה — ואפילו בהחלטות מדיניות. הוא היה ותמיד יהיה הרבה יותר מספר של דתיים.

במעמד הר סיני, כך לפי המסורת, לא עמדו רק שומרי מצוות. עמד עם שלם. מגוון. אנשים ונשים מכל שכבות החברה. התנ"ך ניתן לכולם. לא לקבוצה אחת. הוא לא חולק לפי השקפה, לבוש או קיום מצוות. הוא ניתן לעם ישראל באשר הוא. ולכן, הוא שייך לכולנו.

ישנן סיבות רבות שמסבירות את התרחקות הציבור החילוני מהתנ"ך — ביניהן החשש מהדתה, התחושה שהתנ"ך נשלט בידי מגזר מסוים, וגם חוסר בתחושת שייכות טבעית לטקסט. אך כאן בדיוק מצוי האתגר: להפוך את התנ"ך לנחלת הכלל לא כאירוע סמלי חד-פעמי, אלא כתהליך עומק מתמשך, שלוקחים עליו אחריות — מוסדות החינוך, התרבות, התקשורת, והציבור כולו. שיעור תנ"ך לא צריך להיות "עונש" עבור ילד חילוני, אלא חוויה מעשירה, מסקרנת ומשמעותית. התנ"ך איננו רק טקסט דתי — הוא מרכיב בסיסי בתרבות העברית והישראלית. יצירותיהם של עגנון, ביאליק ורחל משובצות אזכורים תנ"כיים, אף שהם לא היו דתיים. הדור ההוא הבין שזו המורשת. חובה עלינו להבטיח שגם הדור הנוכחי, דתיים, מסורתיים וחילוניים כאחד,  ירגיש כך. התנ"ך הוא לא של "שלהם" או של "שלנו" — הוא של כולנו.

בתוך ספר הספרים הזה טמון סט הערכים שמלווה אותנו עד היום: "ואהבת לרעך כמוך", "צדק צדק תרדוף", "גר יתום ואלמנה לא תענו", "לא תעמוד על דם רעך" — אלו ערכים אוניברסליים, מוסריים, שצריכים להאיר את דרכנו כחברה. לא משנה אם אתה חובש כיפה או חובש כובע.

דווקא בתקופה של שסעים, של פילוג פנימי, של תחושות ניכור בין חלקי העם — התנ"ך יכול וצריך לשמש גשר. בסיס משותף. לא סמל של מגזריות או של אידיאולוגיה מסוימת, אלא של זהות רחבה, משותפת, עמוקה. התנ"ך הוא לא "שלהם" או "שלנו". הוא של כולנו.

לכן, חשוב שכל יהודי בישראל — גם חילוני — ירגיש שהתנ"ך שייך לו. שיקרא בו, שיחקור אותו, שיתווכח איתו, שילמד אותו. לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הבנה שזו המורשת שלנו, זה עמוד הענן שהולך לפני המחנה. זה ה-DNA התרבותי והערכי שאנחנו מעבירים לדור הבא.

יהדות היא לא רק דת. היא תרבות, היסטוריה, לאום, שפה, משפחה. והתנ"ך הוא העוגן של כל אלה. אנחנו יכולים לפרש אותו אחרת, להאמין בו בצורה שונה, או בכלל לא להאמין — אבל אסור לוותר עליו. כי לוותר עליו, זה לוותר על עצמנו.

אז בפעם הבאה שחידון התנ"ך ייערך, אני מייחלת לראות יחד נציגים דתיים , מסורתיים וחילונים בקהל ובבמה. צריך למצא את הדרך שגם בתיכונים חילוניים יוקדש מקום מכובד ללימוד תנ"ך — לא כשינון, אלא כחלק מהזהות. כי רק אם כל חלקי העם ירגישו שהתנ"ך שלהם, נוכל באמת להיות עם אחד.