היישוב שלי התרחב, ובשבוע שעבר, הרגשתי עד כמה זה משמעותי. ולא רק כי הבנתי שאני לא מכירה מחצית מהילדים הקטנים, שניסו לעקוב אחר התנועות הנכונות בריקוד הדגלים שהבת שלי לימדה אותם ליום העצמאות. וגם לא בגלל חוסר ההיכרות עם כמה מהאימהות המתרגשות שלהן, אף שלבושתי נאלצתי לשאול יותר מפעם אחת מי זו האמא הזו ואיפה בחווה היא גרה.

הרגשתי עד כמה זה משמעותי כי זאת הייתה השנה הראשונה שאני, יעל שבח משכבר הימים, לא פעלתי בשום תפקיד.

צריך להבין, כשהגענו לחוות־גלעד היינו המשפחה ה־26. כשאת חברה במשפחה אחת מתוך 26 משפחות שגרות יחד, בטוח יהיה לך תפקיד. אפילו תפקידים. בעצם, בכל ערב תשבי בישיבה אחרת של ועדה נוספת שנקראת להצטרף אליה, ובה כנראה נבחרת גם להיות יושבת הראש. וזה עוד בלי להזכיר את ועדי ההורים במעון, בגנים, ובהמשך בבתי הספר.

היה לי חשוב להתנדב, להיות מעורבת ולוודא שאני וגם רזיאל משפיעים עד כמה שאנחנו יכולים על אופי היישוב.

בהמשך כבר ממש עבדתי בתפקיד אמיתי. רכזת קהילה. זו שאחראית לוודא שיש מספיק אירועים שמתאימים למספיק תושבים, ומספיק פעילויות שהן מספיק מעניינות כדי שכולם ירצו להגיע.

בכל שנותיי בחווה, אני לא זוכרת תקופה שלא היה לי משהו להיות אחראית עליו. בתחום החינוך והתרבות, או מאוחר יותר, אחרי הרצח, בתחום הפוליטי־התיישבותי. בקיצור, בכל הזדמנות שיבצתי את עצמי או ששובצתי למשהו שחייב אותי להיות מעורבת ומעורבבת, מקבלת החלטות וקשובה לתלונות, בשלל תחומים ועניינים.

כל זאת עד לפני כמה חודשים, אז סיימתי ארבע שנים כחברת מזכירות ופשוט יצאתי לפנסיה כמעט מלאה (כמעט. נשארתי בתפקיד קטן בבית הכנסת).

את ליל יום הזיכרון השנה העברתי בהנחיה בטקס המרכזי של עמותת משפחה אחת. זה חייב אותי, בשבועות שקדמו לכך, להיות טרודה ועסוקה בטקס הזה ובהכנות אליו, וממילא לא להתעסק בטקס אחר ובהכנות אליו, טקס שכבר כמה שנים אני מאוד מעורבת בו אישית וטכנית - הטקס של החווה.

לא חייזר

בהתחלה עוד ניסיתי לאחוז בשני הקצוות, להעביר מסר שאשמח להיות מעורבת ולקבל תפקיד. ניסיתי גם להציע עזרה בהכנת הטקס ובעריכתו, אבל מתברר שאני לא חייזר דו־ראשי ודו־מוחי. והקשב שלי פנה בעיקרון ל'משפחה אחת'.

כשהגיע ליל יום העצמאות, שגם בנות ביתי טרחו עליו בחזרות עם ילדי הגנים ובית הספר, כבר הייתי לגמרי מחוץ לעניינים. לראשונה בחיי, הגעתי לטקס כמו אורחת.

ומה אגיד לכם, זה היה מאוד קשה.

אבל רגע, לפני שהיה קשה.

וואו, איזו הרגשה מדהימה זו לראות את הבנות הגדולות שלי פעילות ומארגנות ומעורבות בכל פרט ופרט! איזו הרגשה מרוממת, לראות פנים חדשות רבות כל כך בקרב חברי היישוב, שעד לא מזמן הכרתי בו את כולם. הם תופסים מקומות ומתיישבים לצפות בטקס, ואני ביניהם, בלי להתרוצץ מצד לצד. בלי לדאוג שהמרק יגיע בזמן ומי אחראי לחבר את ההגברה. איזו הרגשה נהדרת זאת, לראות שהדברים קורים, שהטקסים מדהימים ומקצועיים גם בלי שאני מעורבת בהם, שרוח ההתנדבות פעילה וקיימת, קיימת בענק. איזו תחושה שמחה וגדולה לדעת שחוות גלעד עולה ופורחת ועוד תגדל ותיבנה ותיכונן. וואו איזו הרגשה מדהימה.

אבל היה קשה.

בשנים האחרונות, מאז שרזיאל נרצח, חשבתי שליום העצמאות יש תפקיד אחד בלבד מבחינתי: להגיע, אחרי יום הזיכרון. לאסוף אותי אחרי היום הממוטט והמציף הזה, אחרי הלו"ז האינטנסיבי והצפוף שאני תמיד דואגת שיהיה לי בו, ולקרוס לכיסא הכתר הלבן במגרש היישוב כדי לפטפט עם שכנותיי ולראות ריקודי דגלים של תינוקות של בית רבן.

כך חשבתי ובכל שנה התאכזבתי לגלות שהקריסה לכיסא לא קורית, כי הכבל המאריך התקלקל וצריך להביא חדש, כי מישהו ביקש לשאול איזו שאלה על הטקס, כי החולצה הלבנה של הילד שעומד לעלות לבמה התלכלכה או נקרעה או נעלמה וחייבים לרוץ להביא חדשה, כי חבר מהיישוב תפס אותי לשיחה על הסוסים שאכלו לו את הפסיפלורה ולא ייתכן שאין לי כחברת מזכירות מה לעשות בנידון. ובקיצור, רק השנה הקריסה המיוחלת הזו הגיעה.

לא להיות בשום תפקיד פירושו לא להיות מוסחת משום דבר, להיות לגמרי קשובה לעובדה שיום הזיכרון עבר ושהיה בו קשה, כמו שבכל שנה קשה. שהמעבר ליום העצמאות גם הוא קשה, ומעולם לא הקדשתי לזה תשומת לב.

לא להיות בשום תפקיד פירושו להסכים לנכוח ברגע, ולא בטוח שהרגע הזה שמח ונעים. לפעמים הוא בעיקר מתיש וכואב.

ואולי זה יישמע מוזר, ואולי אני קצת מזוכיסטית, אבל עד כמה שזה כאב והתיש ומוטט אותי, אני מחכה להרגיש את זה שוב גם בשנה הבאה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il