רובו הגדול של ספר ויקרא עוסק בבניין עולם הקדושה. בחלקו הראשון קדושת המקדש וקדשיו: מערכת הקורבנות, עבודת הכוהנים וקידוש המשכן והכהונה, ובחלקו השני, קידוש עולם החולין: "קדושים תהיו" בתחום העריות והמשפחה, הממונות וביחסים שבין אדם לחברו, בתחום הקניינים והבעלות בארץ, בשמירת השבת והמועדים ועוד. בליבו של ספר הקדושה מופיעות פרשיות תזריע-מצורע, המהוות חטיבה לעצמה בספר. הן אינן עוסקות ישירות בקדושה אלא בהכשרה לקראתה.
הפרשות מבוססות על הנחת יסוד, ממנה עולה שכדי להתעסק בדברים שבקדושה וכדי להתעלות בקודש, חייב אדם תחילה להיטהר מטומאותיו. טומאות שבגוף המפורשות בכתוב וקלקולים במידות ובתכונות הנפש, שמבוארות בפירושים ובדרשות חז"ל על הכתוב בפרשות אלה.
חטיבת הטהרות מתחילה בראש פרשת תזריע בדיני טומאה וטהרה של יולדת, ומסתיימת בסוף פרשת מצורע בדיני טומאה וטהרה הנוגעים למערכת ההולדה: טומאת נידה וזרע, זב וזבה. בתווך נמצאים דיני הנגעים: צרעת הגוף, הבגד והבית. קיים הבדל מהותי בין טומאות מערכת ההולדה לבין טומאות מערכת הנגעים. הנגעים מהווים חריגה מסדר החיים, הם מעידים על חולי ופגם מהם יש להירפא, להגלות את המצורע מחוץ למחנה, לשרוף את הבגד ולנתץ את הבית. לעומת זאת, טומאות ההולדה טבעיות לסדר החיים של בני אדם, גברים ונשים, וכל אדם נטמא בהן כחלק מהמהלך הסדיר של חייו.
נמצאנו אומרים שיש שני סוגי טומאה בעולם. הסוג האחד הוא טומאות שנובעות מקלקול, חטא ועוון, הסוג האחר, שבו נתמקד בהמשך דברינו, הן טומאות שנובעות מסדר החיים הטבעי. העיקרון העולה מן הסוג השני של הטומאות, שעסקנו בו בדפים אלה לא אחת בשנים קודמות הוא, שאי אפשר לפעול וליצור בעולם הזה בלי "ללכלך את הידיים".
גם מי שאומר שטומאת הנידה והיולדת נובעות מן החטא הראשון בגן-עדן וכלולות בקללת "הרבה ארבה עצבונך והרונך", לא סובר שניתן להתחמק מהן או שיש ערך להימנע מנישואין, יחסי אישות ולידה, כדי לצמצם את הטומאה. אין אפשרות ואין דרישה ריאלית להחזיר את העולם לימים שלפני החטא. אין אנו מתיימרים לחזור לימים שבהם אדם ואשתו היו עירומים ולא התבוששו.
אדרבה, בתום תקופת הטומאה הראשונית לאחר הלידה מגיעה תקופה הפוכה, של ימי טוהר שבהם הדם אינו מטמא, ומלמדת על כוחה הגדול של העשייה והיצירה, שהופכת את הטמא לטהור. למה הדבר דומה? להבדל בין לכלוך פסול, רבב על בגדו של תלמיד חכם שמחייב מיתה, לבין לכלוך שעל ידיו ומלבושיו של האדם העובד, כמו בוץ שעל מגפיו של האיכר או צבע שעל ידיו של צבע, שהם סימן יפה להם: הם נהנים מיגיע כפיהם ומתקנים את העולם.
בכל זאת, התורה אינה מתעלמת מהמציאות של הטומאה, למרות שהיא הכרחית וחיונית לקיומו של העולם. לכלוך הוא לכלוך, גם אם נוצר בנסיבות חיוביות, ולכן מחייבים את כל מי שבא במגע עם הקודש להיטהר תחילה. גם בעל מלאכה כשר והגון חייב בניקיון הגוף ובלבישת בגדים נאותים כאשר הוא ניגש להתפלל.
הרעיון של "טומאה לכתחילה" הוא קשה לעיכול, להבנה ולעתים גם ליישום. קל יותר להבין את פרשת הצרעת. הצרעת מוסברת כעונש על חטא, בדרך כלל דיבור לשון הרע, גאווה ויוהרה, ומידות פסולות אחרות. העונש תחילתו גופני – הנגע עצמו, והמשכו גם חברתי, בדמות הרחקה של המצורע אל מחוץ למחנה. התיקון נעשה גם על ידי רפואת הגוף וגם על ידי מעשים של תיקון וטהרה, בהבאת קורבנות הכפרה והטהרה של המצורע.
לעומת זאת טומאת נידה ויולדת קשות יותר להבנה. במה חטאה האישה היולדת? אפשר להחזיר את החטא לימי חוה וגן-עדן ולתלותו בחטא עץ הדעת ועונשו, אך אי אפשר לומר שטומאתה של היולדת בת זמננו נובעת מחטא ישיר שלה. לא מצאנו בכל תולדותיהן של אמהות וצדיקות בישראל מישהי שהייתה פטורה מטומאת יולדת, לא באורח טבעי ולא באורח ניסי. גם לא שמענו שיש עניין להימנע מלידה. אדרבה, אימהות עקרות קרעו שערי שמים בתפילתן לזכות להיפקד בפרי בטן, ביודען שזכות זו כרוכה בתקופה מסוימת של טומאה.
אמנם יש מדרשים המייחסים את הופעתה של הטומאה בעולם לכישלון שראשיתו בחטא עץ הדעת, אבל במקורות רבים, בעיקר בעולם הח"ן, מקורה של הטומאה עוד יותר יסודי: עצם הבריאה של עולם חומרי והנחתו של האדם בו, מחוללת את המציאות של חולין לצד קדושה וחמור מכך, טומאה בצד טהרה.
במקרים קיצוניים החרדה מפני טומאה ולכלוך היא בעיה רפואית מוכרת בתחום בריאות הנפש, המצריכה טיפול מכיוון. ברמות מסוימות היא משתקת את האדם ואינה מאפשרת לו להימצא בסביבת בני אדם או לקיים חיים נורמליים. תפקידו של המטפל הוא להרגיל את החולה להתנסות בעשייה באופן מבוקר ומדורג וללמדו את הגבולות והפרופורציות הנכונים של יחס ללכלוך וחוסר ניקיון.
יש להעיר שישנה גם מדרגת ביניים שנקראת בלשון חז"ל "איסטניס", אדם שנזהר יותר מן הרגיל בעניינים של נקיות וטהרה, לפעמים מסיבות רפואיות ולפעמים בשל תכונות נפש או חינוך באקלים מסוים. את התכונה הזאת ראוי לכבד ולתת לה מקום, ולהניח לבעליה את לחיות במידת הזיכוך שהוא מבקש, כל עוד אין היא גורמת לו לנטישת סדרי החיים הבריאים והמתוקנים, קיום מצוות ויחסי אנוש סבירים.
קיימת גם טהרנות אידיאולוגית, כזו הסבורה שצריך להימנע מכל לכלוך וטומאה בעולם הזה ולחיות במעין "מעין עולם הבא". גישה זו עומדת ברקע של השקפות עולם האוסרות על בני תורה מלצאת מבית המדרש לחיי עבודה ולשירות צבאי, שמא "יתקלקלו". במקום לפתח כלים להתמודדות עם עולם המעשה והחיים, בונים גדרות ומחיצות כדי שחלילה לא יפגשו בסכנת טומאה.
יש מי שסבור שההוראה הזאת לא חלה על כלל החברה, אבל היא מחייבת את מי שקיבלו על עצמם להתמסר לתורה ולעבודת השם. גם זו טעות. התורה אמנם אסרה על כוהנים להיטמא למתים, אבל גם לאיסור הזה יש גבולות: מותר ואף מצווה להיטמא לקרובים בדרגה ראשונה וחובה להיטמא למת מצווה. ודאי שלא נאסר עליהם לעסוק בחיי אישות בשל הטומאה הכרוכה בהם. אדרבה, בניגוד לדתות אחרות שבהן כהני הדת נדרשים לנזירות, התורה אינה מתירה לכהן גדול שאינו נשוי לעבוד בעבודת יום הכיפורים ולהיכנס לפני ולפנים. היוצא מן הכלל היחיד בכל תולדות עם ישראל, יוצא מן הכלל שאין שאיפה לחקותו, הוא משה רבנו.
הסיבה לכך הייתה ייחודית לו, שכן היה צריך להיות מוכן ומזומן בכל רגע להתגלות שכינה ולנבואה. לפיכך, גם בני עלייה המבקשים להתקדש בקדושתה של תורה, אינם פטורים ממצוות של עולם המעשה, בשם החשש שמא ייאלצו ל"היטמא".
אין להתיירא מטבעיות החיים, כותב הראי"ה קוק זצ"ל, ולא רק בענייני טומאה וטהרה. לדבריו, כשם שניתנו הנחיות כיצד להיטהר מן הטומאה ובכך מתאפשר לאדם ולאשתו לחיות חיים טבעיים, להיטהר ולהתיר עיסוק בקודשים, כך גם אין לחשוש חששות יתר מפני סכנת החטא הכרוכה בחיים בעולם המעשה. התרופה מזומנת עוד מלפני הבריאה והיא מצוות התשובה. כל אדם היוצא לחיי העבודה, המסחר, הצבא והמדינה, צריך לדעת שגם אם המציאות המורכבת של העולם הזה מזמנת לו תקלות וקשיים, התורה כבר המציאה לו תקנה ותרופה – תשובה, וידוי, חרטה וכפרה. אין הכוונה שיאמר "אחטא ואשוב" חלילה, אלא יאמר, אשתדל בכל כוחי לעשות את המיטב שביכולתי, ואם חלילה אכשל, אוכל לתקן.
מצוות הטהרה מלמדות איך לחיות חיים מתוקנים בעולם הזה, מבלי להימלט לעולם של טהרנות חרדתית.
