יש סיבה לדאגה. במלאת לה 77, מדינת ישראל ניצבת בפני איום חיצוני שהוא גם קיומי. בניגוד לרושם שנוצר בארץ בסתיו שעבר, לא באמת ניצחנו את האיראנים.
מדינת הרוע השיעית אומנם איבדה כמה נכסים אזוריים חשובים, אבל היא נותרה כוח אזורי משמעותי.
המעצמה הבליסטית העוינת לא יכלה לנו, אבל היא נותרה בעלת יכולת טילית אימתנית שעלולה לפגוע בישראל באופן קשה בשעת עימות.
מדינת הסף הגרעינית חצתה את קו האל־חזור – העשירה כמויות ענק של אורניום, רכשה מידע חיוני ובנתה מערך לייצור פצצות אטום שאינו ניתן להשמדה בנקל.
פירוש הדבר הוא שמאמץ הסיכול הישראלי, שהצליח לרכוש זמן יקר, לא השיג את התוצאה הנדרשת.
בשנה הקרובה, אולי אף בחודשים הקרובים, יגיע רגע האמת – והיא קשה: פצצה או הפצצה. או שהסכם רע יסלול דרך קצרה ובטוחה להתגרענות איראנית עתידית, או שהפצצה של מתקני הגרעין תעמיד אותנו בפני מבחן לאומי עליון.
יש סיבה לחרדה. במלאת לה 77, מדינת ישראל ניצבת בפני איום פנימי שהוא קיומי. היהודים הם עם סגולה. טמונה בהם עוצמה אדירה ותבונה ייחודית.
אבל העם היהודי המיט על עצמו חורבן בבית ראשון וגם בבית שני. הוא לא ידע להתאחד בגטו ורשה מול האויב הנאצי. יש בנו גן מסוכן של קנאות, המובילה לפלגנות ומשם להרסנות. בתש"ח הצלחנו להתגבר על הגנטיקה הרעה שלנו הודות לגדולתו של מנחם בגין.
בעשורים הראשונים של המדינה הצלחנו לנצח את המחלה המקננת בנו באמצעות הממלכתיות של דוד בן־גוריון, אבל במאה ה־21 השד יצא מהבקבוק. בשנות השלטון של בנימין נתניהו, הרק־ביבי והרק־לא־ביבי קרעו אותנו לגזרים.
כך הגענו אל השנה האיומה של 2023, שבה ביצענו מעשה לאומי של כמעט־התאבדות. כך גם הגענו אל השנה הנוראה 2025, שבה גם אחרי 7 באוקטובר חזרנו ל־6 באוקטובר. שוב הוכחנו שאנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו, ופעם נוספת הבאנו את עצמנו למשבר עמוק שהוא בבחינת שבר לאומי.
יש סיבה לגאווה. במלאת לה 77, מדינת ישראל היא נס גלוי. יהיה מי שיראה בה פלא א־לוהי, ויהיה מי שיראה בה נס מעשה אדם – אך בכל מקרה היא נס.
אין עוד עם בעולם אשר קם כך מתוך המוות וחולל תופעה מופלאה כל כך של חיים. אין מדינה אחרת בעולם המוקפת בטבעת מאיימת כל כך של חושך, אך יצרה הוויה עוצמתית כל כך של אור.
כאשר אביה של סבתי ירד מהאונייה בנמל יפו ב־1891, הוא לא יכול היה להעלות על דעתו שהבית השלישי יהיה לבית איתן שחיים בו כ־10 מיליון בני אדם, ולמעלה מ־7 מיליון יהודים. כשאביו של סבי ירד מהאונייה בנמל יפו בערב פסח 1897, הוא לא יכול היה לדמיין שאכן תקום כאן מדינת יהודים שתהיה למעצמה עולמית.
למרות הכול, התחלנו לממש את חזון הנביאים, וגם מימשנו את חזונו של בנימין זאב הרצל. חוללנו את הבלתי אפשרי, ונגד כל הסיכויים בנינו בית.
יש סיבה לתקווה. במלאת לה 77, מדינת ישראל ניצבת בצומת דרכים. מצד אחד נשקף לנו איום קיומי חיצוני ונשקף לנו איום קיומי פנימי, ואנחנו ניצבים על פי תהום. מצד שני, הטראומה המטלטלת של 7 באוקטובר עוררה בנו כוחות גנוזים והחזירה אותנו לציונות.
היום אנחנו יודעים שהמשימה המוטלת עלינו אינה נופלת מאלה שעמדו בפני אבות־אבותינו, סבינו, אבותינו ואימהותינו. ההיסטוריה מיישירה אלינו מבט. נצח ישראל מתבונן בנו, וכולנו יודעים: עכשיו תורנו.
בכל עשור ועשור של המאה הציונית הקירות סגרו עלינו ומצאנו דרך לפרוץ את טבעת החנק ולצאת למרחב. כך נעשה גם הפעם.
השנה ה־78 תהיה זמן של התנערות, התעוררות, התחדשות ותקווה.
