נדמה שנכתב הכול על הריאיון של אבישי בן־חיים אצל רוני קובן. וכטבען של סערות מעין אלה, בסופו של יום שום דבר לא באמת מתחדש. זוהי שעתם היפה של הווכחנים. השונאים מתמידים בשנאתם, האוהבים דבקים באהבתם, הכול עולה לרגע לטורים גבוהים ואז שוכך כדרכו של עולם ואין כל חדש תחת השמש. ואני, עוד לפני שצפיתי בריאיון הייתי משוכנע שיהיה לי מה לכתוב עליו אחר כך ולכן ניגשתי בהתלהבות לצפייה. נקודת הפתיחה הלכאורה ידועה מראש של המפגש בין השניים – כל אחד עם עמדותיו הפוליטיות הפחות או יותר ידועות לכול – הבטיחו שיחה מעמיקה, פורה ומסקרנת. ובנוסף, רוני קובן ואבישי בן־חיים הם שני אנשים שאני מאוד־מאוד מחבב.
אני מחבב את רוני קובן ואת הגישה שלו, את הקול שלו, את מבע הפנים שלו, את הקלילות שלו ואת ההומור העצמי שלו. אני חושב שהוא מראיין מיוחד וחכם שמכבד את אורחיו ונותן להם מקום ובד בבד לא עושה להם חיים קלים. אני חושב שהתוכנית שלו היא תוכנית אירוח רגישה ועמוקה ולעיתים אפילו מעוררת השראה. גילוי נאות. אני גם מכיר את הבמאית והעורכת של התוכנית ואני יודע שכל דבר שהיא נוגעת בו נעשה באופן המקצועי ביותר והמהודק ביותר וההוגן ביותר.
אני שם לב יותר לאופן שבו שחקנים יורקים את הליחה תוך כדי המשחק מאשר בדרך שבה הם בועטים בכדור. כן, אני יודע שזה מוזר, אבל כזה אני
גם את אבישי בן־חיים אני מחבב ומעריך. אני חושב שהוא איש מבריק וישר דרך, עם לב טוב וכוונות טובות שמוּנע מאהבה גדולה ואותנטית. וכל הקטע הזה שהוא הולך עם התיאוריה שלו לשיטתו, בעקביות ובכל מחיר, ראוי להערכה בעיניי. אפשר להזדהות איתה או לסתור אותה או לשנוא אותה, ואפשר להעמיק בה ולהתווכח איתה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. וזה כבר אומר משהו. לדעתי האישית היא נושאת בחובה אמת עמוקה מאוד וכואבת מאוד על החברה הישראלית, אבל לא עליה באתי לכתוב. בקיצור, היו לי ציפיות גבוהות מחצי השעה הטלוויזיונית של המפגש בין שני הטאלנטים האלה. ואכן, לא התאכזבתי. תוך כדי הצפייה כתבתי לי על נייר כמה נקודות שחשבתי להרחיב עליהן בטור. אבל אז, אחרי שקמתי לשולחן הכתיבה ופתחתי את הדוקס, נפלה עליי עייפות גדולה ודחיתי את הכתיבה למחר.
בראשון בבוקר הפיד שלי רעש וגעש והתמלא בשנאה ובנאצות ובאמוציות לא חיוביות. בן־חיים אמר שהוא מתחרט על ההשתתפות שלו בריאיון, הֵייטרים מכל עבר חגגו על השתיקות הארוכות שלו מול השאלות הנוקבות של קובן ועל איך זה שמשחק סלסילות אחד פירק לכאורה את התיאוריה המסועפת של בן־חיים. ואני קראתי את הכול והסתחררתי והבנתי די מהר שרוב הנקודות שכתבתי לעצמי כבר לובנו ונטחנו עד דק ואין לי מה להוסיף לזה. אבל אז הצצתי שוב בדף ראשי הפרקים שלי מאתמול, ובין שאר השרבוטים ששרבטתי תוך כדי הצפייה מצאתי גם שכתבתי "כחול שחור" וגם "טבעות", וגם "העלמת עין" וגם "לבנון, תהיה גבר" וגם "מכרו לו את הכדורגל". ונדרש לי רגע קצרצר לחשוב למה התכוונתי בכל אחד מהשרבוטים האלו אבל מהר מאוד נזכרתי. מאז ומעולם הייתי טיפוס של תיאוריית "א־לוהים נמצא בפרטים הקטנים". למשל, כשהייתי צעיר יותר והייתי הולך עם חברים לראות משחקי כדורגל, אף פעם לא העסיקה אותי חדוות הניצחון. אף פעם לא הייתי אוהד שרוף של איזו קבוצה, ובכל זאת הייתי הולך איתם ובמשך שעתיים הייתי נתפס על הדברים הכי לא "חשובים" סביב המשחק. הייתי מעמיק בשברירי השנייה של הקלוז־אפים מהקהל, בוחן תגובות והבעות פנים. הייתי שם לב יותר לאופן שבו שחקנים יורקים את הליחה תוך כדי המשחק מאשר בדרך שבה הם בועטים בכדור. כן, אני יודע שזה מוזר, אבל כזה אני.
וככה גם בפגישה בין קובן לבן־חיים, בלי כוונה מיוחדת, כתבתי לעצמי נקודות אזוטריות לכאורה שהייתה לי איזו מחשבה עליהן. כמו למשל השילוב בין חולצת הראלף לורן הפתוחה והכחולה של קובן לבין גופיית הטישרט השחורה שמתחתיה. משהו בשילוב הצבעים ביניהן לא מסתדר לי (לטיפולך, שרון).
כמו כן, שמתי לב לטבעות הרבות והגדולות שמעטרות את אצבעותיו של בן־חיים. הייתי רוצה לשמוע מה הקטע שלו עם טבעות. והסיפור המופלא על הרב עובדיה וגישת העלמת העין, ועל החרדה שהבן שלו, הלוחם, רואה לו בעיניים, והסיפור הקטנטן שקובן סיפר על איך שמכרו לאבא שלו את הכדורגל כשהיה ילד. וזה פלא. כי בתוך כל התיאוריות המסועפות וקרבות הרשת המדממים, בין כל המילים הגדולות והפוליטיקה של הזהויות, נבקעים סדקים של חיים אמיתיים. יש סדקים שמהם בוקעים הבהובים של סיפורים. ולדעתי, מול החיים עצמם ומול סיפורים מהחיים עצמם, כל ויכוח וכל תיאוריה הופכים בסוף לשעמום המחץ.
