הצייצן הכי נורא כיום בטוויטר, שכל ציוץ שלו צורב כמו כווייה, הוא משתמש אנונימי שנקרא "חדשות מלפני שנה". זה משתמש שלא כותב מילה מקורית אחת, רק מעלה אייטמים מתוך אתרי החדשות שפורסמו בדיוק היום לפני שנה, בלי שום ניתוח או פרשנות. ואין גם צורך בשום פרשנות. לראות את הידיעות על אימונים של חמאס מעבר לגדר, ובמקביל את הפוליטיקאים ומומחי הביטחון מבטיחים שהאויב מורתע והכול יהיה בסדר, זה כמו לצפות בהתנגשות רכבת בהילוך איטי, ולדעת שאתה נמצא עליה. שהיית עליה עם עוד יותר מ־1,600 אנשים שלא שרדו את ההתנגשות. וככל שההתנגשות קרבה, הפער בין העולמות שלפניה ולאחריה הופך להיות בלתי נסבל.
רופא שווייצרי במאה ה־17 טבע את המונח נוסטלגיה. בלטינית: מבט לאחור בכאב. הרגש שניעור במי שעולמו נשבר והוא נזכר איך בדיוק עכשיו לפני שנה נשבו אותן רוחות של סתיו והיינו בטוחים שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה. די במראה הרימונים המאדימים על ענפי עצי הארץ, בתיה אומרת, כדי להביא לידי דמעות כאב. כמו פרודו באגינס, הגיבור של שר הטבעות, שכל שנה מוצף גל של כאב פיזי בתאריך שבו דקרו אותו כוחות האופל בפגיון ותלשו אותו לנצח מן האפשרות לחיות כעובד אדמה תמים בפלך. אירוע שקרה, אגב, ותחליטו אתם אם זהו רק צירוף מקרים, בשעת בוקר מוקדמת ב־7 באוקטובר.
ככל שהמועד קרב, הלב הולך ומתמלא כאב נוסטלגי, אך חמישה ימים קודם 7 באוקטובר מגיע השנה יום הזיכרון. "זיכרון" היא מילה קרובה קצת למילה "נוסטלגיה". אך הכאב וקורטוב הנחמה שהיא מציעה שונים לחלוטין מזו של המילה נוסטלגיה.
זכירה היא פעולה סלקטיבית. אדם יכול לבחור אילו זיכרונות לקרב ואילו להדחיק. את הספרים שיוצאים על גיבורי שמחת תורה אני מניח על מדף ספרי הקודש. אלו ספרי אמונה לכל דבר
לפי סרטי "הקול בראש" של פיקסאר, האישיות של כל אדם בנויה משילוב של סך האמונות שלו, והאמונות בתורן נוצרות מזיכרונות. זיכרון השער שהבקיעה ריילי, גיבורת הסרט, במשחק הוקי קרח, מייצר אצלה את האמונה שהיא שחקנית טובה; זיכרון של ארוחה מושקעת שהכינו לה הוריה מייצר את האמונה שהם אוהבים אותה; ושילוב אלפי האמונות הללו יוצר את האדם שהיא הופכת להיות. כך שאבן היסוד של הזהות, זו שקושרת את העבר עם העתיד, היא הזיכרון. הנקודה החשובה יותר, שסביבה סובבת עלילת הסרט, היא שזיכרון הוא פעולה אקטיבית, משנת חיים.
המחשבה שהקדוש ברוך הוא זוכר אותנו בראש השנה, או זוכר את נח ואברהם, נשמעה לי תמיד קצת משונה. מה היה עד לאותו רגע שהוא פתאום נזכר? הוא ישן צהריים או התעסק במשהו אחר? אבל האמת היא שבשום מקום לא כתוב שא־לוהים "נזכר"; כתוב רק שהוא "זוכר". א־לוהים אינו שוכח וממילא גם לא "נזכר". הוא לא צריך שיזכירו לו דבר. וכשהוא זוכר הוא יוצר, למשל כמו שכשהוא זוכר "חסדי אבות" הוא יוצר זיכרון ואז מאפשר גם לנו ליצור הקשר רחב יותר לזיכרון. כזה שכולל לא רק את החדשות מלפני שנה אלא גם את התמונות מלפני שמונים שנה באושוויץ וטרבלינקה ואת אלו שלפני שלושת אלפים שנה בהר סיני.
זכירה היא פעולה סלקטיבית. אדם יכול לבחור אילו זיכרונות לקרב ואילו להדחיק. לכן את הספרים שיוצאים על גיבורי שמחת תורה אני מניח על מדף ספרי הקודש. אלו ספרי אמונה לכל דבר. אמונה באדם. בהשם. בעם ישראל. אני קורא בהם דווקא בימים הללו סיפור ועוד סיפור, כמו שאנחנו מבקשים מריבון העולמים שייקראו לפניו זכויותינו. שבסיכומה של השנה הזו יימשכו כמה חוטים של חסד.
אפשר לבחור גם איזו משמעות תהיה לזיכרונות. כשהרגשות של ריילי יורדים אל המקום שבו טמונים הזיכרונות ופורטים על מיתרי האמונות המזדקרים מהם, פתאום נוסף לזיכרון שמח גם קורטוב של פחד, ובזיכרון מרגיז נמסך מגע קל של עצבות. אילו אמונות ייטעו בנו אירועי הטבח הנורא? שאנחנו חלשים? שהעולם אכזר? ששום דבר כבר לא בטוח? מתברר שבמידה זו או אחרת כל התשובות קצת נכונות. אבל אפילו באירועים הללו, בתיאורים הנוראים מכול, אפשר לראות גם כמה יופי היה שם בטרם הונפה עליו יד הצורר. כמה מסירות. כמה אהבה. ויש בהם כדי למתק את הצער בנגיעה של געגוע, למתוח על פני הייאוש המר דוק של נחישות. ותקווה, ואמונה, שהרשעה כולה כעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן הארץ.
