התיאורים שיימסרו להלן הם בגדר התרשמות אישית, על גבול הבדיה הספרותית של הנתבע־ֿלעתיד. אין בהם כדי לקבוע עובדה שבמציאות על מהלך האירועים באולם בית משפט השלום רמלה בתאריך 5 במאי 2024, ויש לראות בהם לכל היותר "הבעת דעה" כמשמעה בחוק איסור לשון הרע (התשכ"ה). אין באמורים כדי להסיר את ההגנות הנוספות הקבועות בחוק כגון הגנת תום־ֿהלב, הגנת אמת־ֿבפרסום וכן הלאה כנאמר בפרק ג' של החוק הנ"ל.
אחרי שאמרנו את כל זה אולי מותר להגיד בביטחון שבתאריך הנקוב לעיל אכן באתי בשערי בית המשפט, להתמודד לראשונה בחיי מול תביעת לשון הרע. אם נתאר את הרקע בקצרה, ובכפוף לנאמר לעיל, הסיפור היה ככה: לפני חמש שנים הגיש מאן דהוא עתירה נגד השתתפות של אבי מורי בפעילות חינוכית מסוימת. העתירה עוררה דיון ציבורי בפייסבוק, שבמהלכו תיארתי אותה כ"הזויה". חודשים ספורים לאחר מכן נחתה בפתח ביתי דפדפת בת 125 עמודים עם כתב תביעה מפורט נגדי ונגד חמישה נתבעים נוספים בעילה של לשון הרע. סכום התביעה נגדי: 30,000 שקל.
30 אלף שקל זה לא מעט כסף, ודאי כשאתה חי ממשכורת של מורה. אבל הסכום כשלעצמו לא מסביר את תחושת המועקה שמגיעה עם היותך נתבע
30 אלף שקל זה לא מעט כסף, ודאי כשאתה חי ממשכורת של מורה. אבל הסכום כשלעצמו לא מסביר את תחושת המועקה שמגיעה עם היותך נתבע, את הידיעה המנקרת תדיר שיש כתב אישום תלוי ועומד מולך בפתחן של טחנות הצדק הטוחנות לאט־לאט־לאט. ארבע וחצי שנים. דייקו חכמינו שכינו את ההשתהות בעשיית דין בשם "עינוי". לבית המשפט יש כוח מערער. אני מוכן להתערב שתלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, אלו שלא הבינו מדוע הוא בוכה בחרדה מהעמידה מול בית דין של מעלה, מעולם לא נאלצו לעמוד אישית כנתבעים בדין. כשפרסמתי את דבר קיומו של המשפט בטוויטר וביקשתי את עזרת בעלי ההשכלה הרלוונטית, כמעט כולם קבעו שהתביעה מופרכת, ובד בבד הוסיפו: אבל בסוף הכול תלוי בשאלה מיהו השופט. ויעצו: אל תעז לבוא בלי עורך דין. אין לך מושג איך זה יכול להיגמר.
אז באתי, אומנם בלי עורך דין, אבל עם דופק מהיר בלב. בתחילה חשבתי שהמזגן חזק מדי, והוא נועד רק עבור השופט לובש הגלימה, אבל אחרי שתי דקות של עדות על הדוכן התחלתי להזיע. ובעיקר, יש לציין, כעסתי. כעסתי על הקלות שבה אפשר בשל מילה אחת להפוך אדם מן היישוב לחשוד בפשע, על היכולת לתזז שישה נתבעים במחי כתב תביעה בודד לסדרה של פגישות גישור וישיבות קדם־ֿמשפט מתישות. ובשביל מה, למען השם. בגלל מילה אחת? והרי באמת שלא היה אכפת לי למחוק אותה (ובכפוף לכל דין כנ"ל, אני מוכן גם להודות שאני לא גאה בה). כל כך רציתי בזמנו, לולא מנעו אותי עורכי־דיני, להגיע אל ביתו של התובע ולסגור את האירוע בסליחה ובחיבוק.
השופט, יש לציין, עשה כמעט הכול כדי שהתובע ימשוך את התביעה. אין לי דרך לתאר את מבטו הלא משתמע לשתי פנים כשאמר לתובע: "אדוני מבין שמדובר בתביעה שהיא מורכבת. מאוד מורכבת". כשציין שאם על פוסט כמו זה שלי יוגשו תביעות לשון הרע צריך יהיה להקים בתי משפט שלמים שיעסקו רק בתביעות כאלו, אפשר היה לנחש שהוא לא התכוון שזה יהיה רעיון טוב. וכשהוסיף "אפשר שאדוני אינו יודע היכן עובר הגבול בין תביעות לשון הרע שמתקבלות לכאלו שנדחות", היה ברור למדי באיזה צד של הגבול נמצאת לדעתו התביעה הנוכחית. הוא עשה כמעט הכול, באמת, כדי למחוק את התביעה. אבל הוא לא פסל אותה. וכשהתובע התעקש להמשיך הלאה הוא רק הפטיר "אדוני עושה טעות", והמשיך את הדיון בסבלנות עוד יותר משעתיים שבהן הקשיב באורך רוח לאינספור שאלות על עיסוקיי ועל משפחתי ועל סגנון הכתיבה שלי, שמידת הרלוונטיות שלהן לנושא לא לחלוטין ברורה.
אבל דווקא ההליך המשונה הזה, שסיכם ארבע וחצי שנות התדיינות על חצי משפט בפייסבוק, האירו בעיניי נקודה מאוד עמוקה על קיומו של בית משפט. הגלימה הארכאית, כינויי הכבוד המצועצעים, כולם חברו יחד ליצור עוגן שנמצא למעלה מן המציאות המעשית. מקום שכל אדם יכול, בכל רגע נתון, לשטוח בו את כל שעל ליבו. ויהיה מי שיתעד ויסכם ויקשיב. ומישהו שיענה ויתווכח ויגיב. ויהיו כללים ויהיה סדר ויהיה חוק. ועצם קיומו של המקום הזה נוסך בי רוגע, גם אם כולי תקווה שלא אידרש שוב להיכנס בו לעולם, ובתוך ליבי אני עדיין מקווה לסגור את כל זה עם חיבוק.
