בחמשת החודשים האחרונים הצטרפו למעגל האבל והשכול משפחות רבות, הנושאות כאב וזרות בעולם שאין לו מילים. אנשים בינינו מתהלכים עם בור עמוק, והבור ריק אין בו מים. במילים הבאות אני רוצה להזמין את בני המשפחה לומר קדיש לאורך שנת האבל.
לפני מעט יותר משנה נפטר אחי התאום, בטרם עת, בעקבות ניתוח מורכב שהסתבך. לכל אורך שנת האבל, בני משפחתי – סבי, הוריי, אחיי ואחיותיי – אמרנו קדיש, כל אחד במינון המתאים לו. מתוך זווית אישית זו אני רוצה להציע לכל בני המשפחה השכולים לומר קדיש במשך השנה הקרובה. אבא וגם אימא, אלמנה או אלמן, אחים ואחיות, ילדים וילדות. גם אם לא חשבתם על זה עד כה, גם אם אתם לא פוקדים את בית הכנסת בקביעות – לא מאוחר לחשוב על זה ולהתחיל לומר קדיש.
חשוב לי לציין כי הדברים הבאים אינם בגדר הצעה "הלכתית" אלא הצעה אישית, רגשית־פסיכולוגית־ערכית. אמירת קדיש על המתים היא מנהג, ומשכך ניתן להתייחס אליה ביותר גמישות.
נוסח תפילת הקדיש התפתח עם השנים, והגלגולים שעבר מעורפלים במקצת. עם זאת, ניתן לומר שלאורך השנים התמסד בעדות ישראל השונות המנהג שיתום יאמר את התפילה הזו על אב או אם שנפטרו. בהמשך התרחב המנהג גם למעגלי אבלות נוספים, וכיום נהוג בקהילות רבות לומר את הקדיש לאחר אובדן של הורים, ילדים, אחים או בני זוג. לאורך השנים ישנן עדויות על כך שהתפילה נאמרה לא רק על ידי יתומים אלא גם על ידי יתומות.
אינני מבקשת לעסוק כאן בערך הרוחני שמיוחס לאמירת קדיש ובהשפעתו על העלאת הנשמה בעולם הבא, אלא להתמקד בהשפעתו על האומר אותו בעולמנו זה. במילים אחרות: מדוע "כדאי" לומר קדיש?
ראשית, אמירת קדיש מחברת אתכם יחד עם קולם של אבלים נוספים. החוויה שקולם של האבלים נשמע בתוך מרחב התפילה היא חזקה. מחלחלת ההבנה שמעבר לצער הפרטי שלכם, אנשים נוספים חווים אף הם כעת את הכאבים הכרוכים באבל. בדומה לברכת ניחום האבלים, "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", באמירת קדיש אפשר להרגיש חלק מקהילה רחבה של אבלים. אחד המאפיינים החזקים של האבל הוא תחושת הזרות בעולם, אשר נוהג כמנהגו. אמירת הקדיש, תוך חיבור עם אבלים נוספים שאומרים אותו איתכם, עשויה לתת חיזוק וידיעה שאתם לא היחידים בעולם שמתמודדים עם החוויה הנוראה הזאת.
זעקה ואף התרסה
שנית, למילות הקדיש יש עוצמה ומשמעות. המשותף לכל סוגי הקדיש הוא הקריאה לקדש את שמו של א־לוהים בעולם. מחד גיסא, אחרי חוויה של אובדן, אלו מילים קשות; המילים האחרונות שרציתי לומר הן "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא". מאידך גיסא, גיליתי שגם את המילים הללו ניתן לומר כזעקה ואף כהתרסה: איפה אתה, א־לוהים הגדול והנורא?! ולאחר זמן, לומר את אותן מילים גם כמבע של צידוק הדין.
בהמשך הטקסט גיליתי מילים ומשמעויות שהזדהיתי עימן יותר: "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה" – ביטוי לחוסר ההבנה שלי את העולם שמתנהל כרצונו וכראותו של אלוהים. "וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל" – תקווה שהתפילה מהלב השבור שלי תישמע אולי יותר. ולבסוף, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" – קשירת הקשר בין הנפטר האהוב שלנו, שנמצא במרומים, ובינינו, והכנסת עצמנו במבט שמסוגל גם להתרחב החוצה אל כלל עם ישראל. המילים עצמן נאמרות כקינה, ובכל פעם קיימת האפשרות להזדהות עם חלק אחר בתוכן.
שלישית, אמירת הקדיש מנכיחה לאורך השנה את האבל במרחב הציבורי. לעיתים כשנדמה שאנשים שכחו או לא יודעים מה עובר עלי, החיבור למילים העתיקות מנכיח את החסר וזועק את הכאב יותר טוב מכל מילה אחרת. אמירת הקדיש גם יוצרת בעבורי זמן קבוע, ביום או בשבוע, זמן פרטי של מפגש מול א־לוהים ומול עצמי ביחס לתהליך העיבוד של החלל.
אינכם חייבים לקחת על עצמכם אמירת קדיש שלוש פעמים ביום. הרתיעה מפני התחייבות לשלוש תפילות במניין היא גדולה ומובנת. אפשר פעם ביום, אפשר פעם בשבוע, אפשר רק בשבת, או אפילו רק כשיוצא לכם להיות בתפילה בציבור. אל תרגישו לא נעים לומר קדיש בקצב שלכם, מתי שמתאים לכם. אל תרגישו לא נעים "להצטרף מאוחר", גם אם לא קיבלתם על עצמכם לומר מיד בשבעה או בשלושים, או שהפסקתם אחרי השלושים. זוהי התפילה־זעקה שלכם, שבורי הלב, שנזעקה לאורך הדורות. אני מציעה לכם לאחוז בה, לאמץ אותה אל ליבכם ולהצטרף אליה.
ובקשה אחרונה, בנימה אישית, אל הציבור הרחב, בני הקהילות: אנא, היו מכבדים ותנו מקום לאומרי ואומרות הקדיש. הצטרפו וענו בקול "אמן", הישארו עד סוף התפילה כדי שיישאר מניין, הָאירו פנים ולוו את משפחות האבלים בקצב שלהם, חזרה אל תוך מעגל הקהילה והחיים.
