"הדמות האבהית שכל אחד מילדיי יצר לעצמו בראש, היא אישית ופרטית. כל כך שונה אצל כל אחד מהם, עד שסביר להניח שגם הוא אם יחזור לפתע, לא יבין איך הצליחו להרחיק כל כך בדמיון"
בשש השנים האחרונות, נוכחותו החסרה של רזיאל בבית הייתה מוטלת כמעט בבלעדיות עליי. כלומר, משימת הזיכרון של הסיפורים, הרגשות, השירים והרגעים החשובים, כמעט כולה בוצעה על ידי והייתה בשליטתי. מכורח זה יזמתי לא פעם העלאת זיכרונות או קבלת החלטות סביב מהותו ודמותו, או אפילו השמעתי שירים שרציתי שיכירו ויחברו את הקשר הנמתח בין רזיאל לבין אתם צלילים.
נדירות היו הפעמים בהם מישהו מבני הבית מלבדי, נזכר ברגע מסוים מהחיים השלמים ההם ושיתף את כולם. נדירות הפעמים בהם סיפרתי עליו או נתתי משמעות לאירוע ללא נוכחותו, בהם השומעים המשיכו בלעדיי לזיכרון ורגעים נוספים.
מי שאנחנו
זה לא שהם לא זכרו או לא הביעו געגוע. הם פשוט היו קטנים, קטנים מדי מכדי להפיק שיחת זיכרון משמעותית או געגוע מופגן.
ועכשיו, כששלוש מבנותיי מראות יכולות מופלגות בעולם הזיכרון, מספרות על מי שהיה אבא שלהן לזמן קצר מדי, אני מתפעלת.
הדמות האבהית שכל אחד מילדיי יצר לעצמו בראש, היא אישית ופרטית. כל כך שונה אצל כל אחד מהם, עד שסביר להניח שגם הוא אם יחזור לפתע מחר בבוקר, לא יבין איך הצליחו להרחיק כל כך בדמיון ומה הקשר בין מי שהוא לבין מי שהם חושבים. אני מניחה שגם להם תהיה צפויה אכזבה קטנה לגלות שהוא לא בדיוק מה שחשבו.
לצד הפליאה הזו אני גם מאוד מפוחדת. חוששת לגלות שהאופן בו החזקתי את מותו, את חייו, את נוכחותו ואת היעדרו הותיר אותי לבד. ועתה, עליי להתחיל לחפש באמת־באמת מי אני בלעדיו. מפחדת להבין שהשכול הזה אף פעם לא מסיים להתפתח, אף פעם לא נח על משכבו בשלום אלא תמיד מתעלה ומתגלה במלבושי כאב חדשים ולא צפויים. והכי מהכול, אני מפחדת להודות שגם בי נחה דמות של רזיאל שהיא ככל הנראה רחוקה מרחק כלשהו ממי שהוא היה בחייו, וממי שהיה הופך להיות אילו לא נרצח לפני שש שנים.
אני מאמינה שהרצון, ואולי הצורך שלהן ואני מאמינה שבעתיד גם שלהם, לדבר לאבא שלהן מעל קברו ביום השנה, כמוהו כמו לדבר אל עצמן של פעם. פניה ממי שהן כיום אל מי שהיו אז, תוך הבעת כאב על מי שיכלו להיות היום, לתפיסתן, אילו. אילו הכול היה אחרת.
אבל מנקודת מבטי אי שם בקהל, אני בעיקר רואה את עמידתן הזקופה, את דיבורן הבטוח, את החיוך שמעטר את פניהן, את כוחות העל שפיתחנו, הן ואני, במהלך המסע הזה שאין לו סוף. כוחות שתמיד היו טמונים שם, אך רק השבר הזה, רק הקרע ממנו, אפשר להן לפרוץ.
ובינן לבין עצמן גם הן יודעות את זה, וזה חשוב להן. כל כך חשוב, שהן חייבות לשתף גם אותו בכך, שיידע. שאמנם רצינו וחלמנו אחרת, אבל משכך נגזר אנחנו מי שאנחנו. וזה הכי יפה בעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
