היה זה ליל ירח חסר וחשוך של תחילת חודש. היינו בניידת של יחידת החילוץ, בדרך למטיילים שנתקעו בנחל וקראו לעזרתנו. "תיזהרו שם בדרך לפני קיבוץ קליה", קרא אחד המחלצים שהקדים אותנו בנסיעה, "יש גמל על כביש 90, בקושי רואים אותו".
הדלקתי את האורות הגבוהים כדי לראות את המשך הדרך. בכל פעם שרכב הגיע ממולי נאלצתי להנמיך אותם. כשעברנו את קליה, הגמל המדובר כבר לא היה שם. הנחנו שמישהו פינה אותו, גם נאמר לנו שהעניין דווח, ואליי רק התגנבה מחשבה משונה – מה אם הגמל הזה יחזור פתאום לכביש ומישהו לא יבחין בו?
שלוש שעות הייתי בחילוץ בלי קליטה ובלי חיבור למציאות. כשיצאתי משם ופתחתי את הטלפון חשכו עיניי. תאונה בכביש 90. רכב נתקע בגמל. בן שישים פצוע קשה.
המציאות שלנו מלאה ברגשי אשמה. אשמת הניצולים מהמסיבה. אשמת החטופים שחזרו מהשבי. אשמת האנשים בעורף על כל הנאה שהם חווים בזמן שחיילים נהרגים בעזה. ומעל כולם – אשמת המקרים הטרגיים
כבר כמה ימים שאני מתייסרת מאז. הרי חשבתי עליו, העליתי את האיש הזה בדמיוני. העברתי בראש את ההיתכנות שלו. אולי יכולתי לעשות משהו עבורו. מה בעצם יכולתי לעשות עבורו? הרי עברנו שם והגמל כבר לא היה שם, והיינו בדרך להציל חיים אחרים. אבל הגורל האכזרי הזה, הכאילו צפוי ובעצם לא, והאשמה הזו, מה עושים איתה עכשיו?
המציאות שלנו מאז 7 באוקטובר מלאה ברגשי אשמה. אשמת הניצולים מהמסיבה שהצליחו לברוח מול אלה שלא. אשמת החטופים שחזרו מהשבי מול אלה שנשארו. האשמה של האנשים בעורף על כל הנאה או שמחה שהם חווים בזמן שחיילים נהרגים בעזה. ומעל כולם – אשמת המקרים הטרגיים. יובל קסטלמן, שלושת החטופים. כמה כאב. כמה אשמה אנשים נושאים עכשיו איתם.
במשך כל אותו היום הסתובבתי עם עצבות תהומית. על האיש והגמל ועל הרגעים האלה בחיים שבהם מתקבלת החלטה של שבריר שנייה שיכולה לחרוץ גורלות. עד שלא יכולתי יותר למחשבותיי, ושיתפתי בהן אישה חכמה שאני מאוד מעריכה. "מה שגורם לך להרגיש אשמה", היא אמרה, "זה בעצם הרעיון שיש לך תפקיד להגן על הסביבה מפני הסביבה. חלק מהטבע הוא תופעות משתנות ובלתי צפויות. אם הגמל שייך למדבר, זה אומר שהוא משוטט חופשי בבית שלו. ברגע שאנחנו לוקחים תפקיד ושומרים על הסביבה מפני הסביבה, זה כי לא הבנו את החוקים הטבעיים של המקום".
הרבה אנשים מתקשים לעשות את האבחנה בין אשמה לאחריות. הרמטכ"ל הרצי הלוי לימד אותנו השבוע לעשות אותה בהצהרה שפרסם עם היוודע דבר מותם של שלושת החטופים: "זה אירוע קשה וכואב", הוא אמר, "צה"ל, ואני כמפקדו, אחראיים על מה שקרה".
יש במילים הפשוטות הללו הרבה. הן מכילות הכרה שמצד אחד המלחמה היא עולם הלא נודע, ומצד שני הבנה שגם ברגעים האלו, הבלתי צפויים, ראוי לקחת אחריות. האחריות היא מושג שיוצר הנעה קדימה – מסקנות, הפקת לקחים, חידוש נהלים, עשייה. האשמה, לעומת זאת, מובילה בעיקר לרפיון וחוסר תפקוד.
המבנה של האשמה יכול להיות מתעתע ואפילו הרסני. הרבה פעמים ברגע שהאשמה מופיעה יש איזו הכחשה שלה, כאילו אנחנו מנסים למשוך עוד טיפה מהחוויה הטובה שהייתה רגע לפני ונאחזים בה. וברגע ההכחשה, כשאף אחד לא עומד על המשמר, יכול לחדור מניע זר לחוויה שלנו שנשתל על ידי תפיסה חברתית חיצונית.
נפגעי פוסט טראומה יכולים להסתובב שנים עם רגשי אשמה על מה שחוו ולהתמודד עם דפוסי ההתנהגות שהיא מכתיבה. האשמה הזאת חודרת כשהם מאמצים את התפיסה החברתית שלפיה דברים רעים קורים רק למי שלא נזהר, או לא התנגד, או לא התאמץ או לא פעל כפי שהוא היה אמור. ומפני הקול הזה הם דוחקים את החוויה הפנימית האותנטית שלהם, את ההבנה הפשוטה שמה שקרה פשוט קרה.
אין שום סיבה שנחוש אשמה על השמחות שלנו, גם בתקופה הזו, משום שהן חלק מדרך העולם. אין שום תוחלת בכך שנחליש את עצמנו, משום שכשחיילינו חוזרים הביתה הדבר שהכי מחזק אותם הוא עורף יציב שממשיך לחיות את חייו. הטרגדיות שקורות לנו הן חלק מהמערכת הבלתי צפויה שנקראת "מלחמה". כמו גמל על הכביש – אי אפשר לחזות אותן. אחת לכמה זמן הוא ייתקל ברכב, משום שזה מה שקורה כשבונים כבישים באמצע ממלכות של גמלים.
