לפני כמה שנים פגשתי חבר שסיפר לי שהפעם היחידה שאבא שלו הרים עליו יד הייתה הפעם שהוא וחבריו העליבו ילד יתום בכניסה לבית הכנסת. אבא שלו ניגש אליו, נתן לו סטירת לחי מצלצלת ואמר לו "הילד הזה הוא יתום. בחיים אל תתנהג ככה ליתומים כי אין להם מי שיגן עליהם".
לך, כך אמר לו אבא שלו – לך יש אותי.
אני ממש זוכרת את הרגע הזה. זה היה בקפה לפני ישיבת עבודה משותפת, אבל אני עדיין מרגישה את ה"קנאק" שהיה לי בלב כשחשבתי על היתום מאב, ועל החבר שאבא שלו נתן לו סטירה, ועל זה שאני כבר בעצמי אישה מבוגרת ואף פעם לא היה מישהו שנתן למישהו סטירה בשבילי. במקום הזה בדיוק מונחת היתמות שלי.
מלחמת יום הכיפורים היא אירוע רב נפגעים, גם בהיבט הכמותי – אבל בעיקר בהיבט המתמשך, המצטבר, חמישים שנה אחרי.
כדי להבין את זה באמת, אולי כדאי להתחיל מחישוב מספרי קצר שיוביל מהר מאוד למסקנה שיש היום במדינת ישראל עשרות אלפי אנשים שפעם היו ילדים ומלחמת יום כיפור הייתה האירוע המעצב של חייהם. בזמן המלחמה הם היו עוברים, או תינוקות, או פעוטות או ילדים ממש קטנים. חלקם התייתמו במובן הפשוט של המילה, חלקם קיבלו בחזרה הביתה אבא נכה, וחלקם קיבלו אבא שהשתנה. לכל הילדים האלה, ואני בתוכם, אין זיכרון משמעותי אבל יש אובדן ענק.
אבא שלי נהרג במלחמת יום כיפור בקרבות בסיני, כשהייתי רק בת שנה וארבע חודשים. יש פער בין זיכרון לבין אובדן, בין מחסור לבין שכול. בפער הזה נמצא דור שלם ולא מובן, ואני בתוכו.
הכי קל לחשוב על מלחמה במונחים של דם וקטל ושדות קרב וחיילים וטנקים וגבורה, זו מחשבה נוחה ומנחמת שיוצאת מתוך הנחה שלמלחמה יש התחלה אמצע וסוף. הכי קל היה לאנשים סביבנו לחשוב עלינו שאם לא חווינו אובדן או אין לנו זיכרון משמעותי מאבא שלנו אז היתמות שלנו היא יתמות לייט. ברגעים מסוימים גם חשבתי ככה על עצמי.
כשהייתי ילדה נסעתי עם משלחת של יתומים לטיול בר ובת מצווה בחו"ל שהתקיים שנתיים אחרי מלחמת שלום הגליל. באוטובוס בין בלגיה להולנד התפתח ויכוח בין היתומים "הוותיקים", יתומי יום כיפור, לבין יתומי של"ג ועוד ילד אחד שאבא שלו נהרג כחבלן בעת מילוי תפקידו.
יתומי מלחמת יום כיפור היו הרוב באוטובוס, כמו שהם רוב בכלל בקרב היתומים. היינו ותיקים ביתמות, שחצנים וקשוחים והטענה שלנו הייתה שהכי טוב לא להכיר את אבא כי אין געגוע, אין זיכרון ויתמות היא מצב נתון. יתומי שלום הגליל והבן של החבלן ממילוי תפקידו התעקשו שעדיף להכיר את אבא ושזה אמנם הרבה יותר עצוב אבל לפחות היה להם אבא.
באוטובוס ההוא היינו הרוב וכך יצא שניצחנו בוויכוח, אבל הפסדנו בחיים. היום אני מבינה שהם צדקו ושההבדל בין זיכרון לבין שכול הוא הבדל קיומי.
תודעת שכול ללא זיכרון היא תודעה מכוננת ומעצבת, ומתחת לרדאר היא עיצבה דור שלם במדינה הזאת. דור שרק עכשיו, אחרי שעבר את הבושה והקלון והשחצנות שיש לאנשים בלי זיכרון, הוא מתחיל להתמודד עם העובדה הפשוטה – קוראים לה יתמות עומק. רק השנים שעברו מאז יכולות להעיד ששכול ומחסור הן יתמות לא פחות גדולה מאובדן – ואולי אפילו יתמות גדולה יותר.
עבור הרבה אנשים, מלחמת יום כיפור היא ערך בוויקיפדיה או זיכרון רחוק. היא התחילה והסתיימה ואפשר לסכם אותה במספרים ובסיפורים. עבור הילדים שאיבדו את האבות שלהם (מי שמת, מי שנפצע, מי שנשאר הלום קרב), שאריות המלחמה הזאת הן החיים שלהם, הן החוויה המכוננת של הילדות, הן הידיעה העמוקה שאין מי שייתן לאף אחד סטירה בשבילם, ושאפילו אם היה אחד כזה – הם לא מכירים אותו. המלחמה הזאת היא חור בסיפור שלהם וחור יכול להיות מקום ליפול אליו או מקום למלא.
אז אפשר לדבר על גבורה ועל גיבורים, על ניסים ועל נפלאות, על מחדלים ועל פוליטיקה אבל אי אפשר להמשיך לדבר על מלחמת יום הכיפורים או על מלחמות בכלל בלי לדבר על ההשלכות החיוביות והשליליות של אפקט המחסור – הבור.
אפקט המחסור שלי הפך אותי לאישה עצמאית שיודעת שאסור לסמוך על מנהיגות או מנהיגים ושתמיד כדאי לערור על סמכות ועל קונספציה. אפקט המחסור שלי הפך אותי לפמיניסטית מעשית שיודעת שנשים וילדים עלולים להישאר מאחור כשגברים יוצאים או מתים במלחמה ושאישה צריכה לדעת להתפרנס ולקחת אחריות על החיים שלה. אפקט המחסור שלי גרם לי להסתכל על הצבא ועל מנגנונים בעין מפוקחת וביקורתית ולהיות המבוגר האחראי והלא נעלם בחיים של הילדים שלי. אפקט המחסור שלי גרם לי בעיקר להאמין בצורך לייצר וליצור דברים בתשוקת חיים שהיא ההיפך מתשוקת מלחמה.
