אלה ימים שאני לא זוכרת כמותם. ימים טרופים בהם מדינת ישראל מצויה בקו שבר עמוק, שחילק דה-פקטו את העם לשניים.
התחושות האלו ישבו שם זמן רב והתפרצו בכיעור בחודשים האחרונים. צד אחד משוכנע שהאליטה שולטת במדינה, שחברי הממשלה הם בובות ראווה שלא יכולות לעשות הרבה כיוון שיש אליטה שמחזיקה בהגה המדינה באמת והיא יותר חזקה משר או ראש ממשלה כזה או אחר. מהצד השני ישנם אזרחים שחלום הבלהות שלהם התגשם למול עיניהם עם הקמת הממשלה הנוכחית. הם חשים פחד עמוק שייפגע מרקם החיים העדין אותו אנו מקיימים יחד, וחרדים לאבד את חופש הדת ואת החירות לחיות חיים חילוניים ליברליים במדינת ישראל.
אני מנסה למצוא נקודות אור בימים האלה. קשה, אבל יש. מהדורות החדשות במתכונת חירום, מדווחות לנו על סופה של הדמוקרטיה הישראלית, בפעם האלף אולי, רק כדי לקום שוב ולהבין שהדמוקרטיה הישראלית לא נעלמה. היא חזקה, וגם אם היא מאותגרת – היא עומדת על בסיס חזק. הבעיה היא בנו, שמתמכרים לכאב הזה, שמוכנים לתת פתח לכל דעה שמבקשת לטלטל אותנו, משמאל ומימין.
כדי לנשום רגע, אני נוסעת לאחד מכפרי הסטודנטים שלנו. לאורך גבולותיה של ישראל החליטו צעירים אחרי צבא, לפני צבא ומשפחות צעירות ללכת לגור יחד במקומות מאותגרים ביטחונית, קהילתית, תעסוקתית וחברתית. אני רואה אותם ואותן, צעירים יפים, מהם מצביעי שמאל, מרכז ומצביעי ימין, ששמים הכל בצד. המחלוקת חשובה, אבל המטרה חשובה אף יותר. המחשבה הזו שיש מי שמוכן לזרוק הכל, לשרוף הכל, רק בשם הפוליטיקה – היא קשה מנשוא והיא זורקת אותנו אוטומטית לחורבן הבית. היסטורית, אלה ימים סימבוליים מאוד. כל מי שצפה בסרט המופתי "אגדת חורבן" מבין כיצד הדבר הנורא מכל קרה. מחלוקת שהתפשטה והרסה כל חלקה טובה – הפוליטיקה של האנשים והאגו שתפס את הסולם הכי גבוה.
אני רוצה להפיץ מסר של אחדות, אך חוששת שזו טיפה בים השנאה של הרשתות החברתיות ושל ההדהודים באמצעי התקשורת, שכולם משרתים את המציאות הבלתי אפשרית הזו. על מי האחריות בימים אלה? רק על נבחרי הציבור? מדוע אין אחריות גם למוחים? לפרשנים? למצייצים? למפיצי הפייק והסרטונים המלהיטים?
לא. אלה לא ימים של חורבן הבית. אל תשכנעו אותנו שזה המצב. לא מדובר בחורבן בית. מדובר בימי מחלוקת קשה, שורפת, שאם לא ניקח עליה אחריות היא רק תלך ותתעצם. כולנו צריכים לקחת אחריות כוללת. אני מזכירה לעצמי שיש גם דרך אחרת, כמו אותם הצעירים שיודעים לשבת בערב על בירה ולקום בבוקר יחד לעבודה החקלאית, לדון ולדבר על מצבה של המדינה ועדיין לא להתפצל ולנעול דלתות אחד בפניו של השני.
האחריות היא על כולנו. לא חורבן הבית נראה כאן, לא שבירתו של ישן והקמתו של חדש, אלא גל של משבר חברתי עמוק שחייב לייצר כאן יחד חזק יותר.
