בשנות נישואינו הראשונות פגשתי לא פעם חברים של רזיאל מהישיבה שדאגו לספר לי עד כמה הוא היה "דבק בקודש", כמה "אהבת התורה" יש בו, וכמה "איש תורה והלכה" הוא. כשפגשתי בהם בשנים הבאות הם ניסו להבין בתהייה בולטת לעין איך אותו "דבק בקודש" הופך לנגד עיניהם לאברך חשוב, הלכתי, מעשי ורציני כל כך.
אתם בטח מבולבלים משאלתם ההמומה. גם אני הייתי, ולכן אסביר.
אם בין קוראיי יש בחורה שנמצאת בשלבי שידוכים, עליכן לדעת שלשדכניות, ולכל מי שלוקחת על עצמה את תפקיד התיווך בין משודכים פוטנציאליים, יש דרכים מגוונות "לשווק" לנו את הבחור המיועד באופן כזה שתכונות פחות מושכות וייחודיות יהפכו למסקרנות ומעניינות יותר.
למשל, אם מדובר באדם שקט וביישן לרוב ההגדרה שתתאים לו תהיה "עדין נפש".
אם מדובר באדם שעובד רבות לפרנסתו ופחות עוסק בלימוד, הן יגדירו אותו "קובע עיתים".
וכך, כדאי לדעת, אם אמרו לכן שהבחור המיועד "דבק בקודש", דעו – מדובר באדם שמחובר לקדושה, לתורה, לחסד, לרבנים ולקברות צדיקים. ללמוד ממש, אפעס, פחות מסתדר לו.
אני זוכרת אותו במשך ימים שלמים מנסה ללמוד דף גמרא. מתיישב, קם להכין לזניה מפנקת, חוזר לדף לעוד כמה דקות, קם לתקן משהו בחדר השינה, שוב חוזר לדף, וקם לרקוד לצלילי איזה שיר שנזכר בו
שלא תטעו, רזיאל היה אחד הבחורים האהובים בישיבה, אם לא הבחור בה"א הידיעה. הוא אפילו נבחר להיות רב פורים, פעמיים. חבריו מספרים עליו שהיה נוכח, פעיל ודומיננטי. אבל את הלימוד עצמו הוא השאיר בעיקר לאחרים.
איכשהו הוא תמיד מצא דרך להימנע מלשבת לחברותא. התנדבות תמידית להכין קפה ותה ללומדים, למשל; או מתן שירותי בייביסיטר לאברך צעיר שנאלץ להביא עמו את התינוק לישיבה מפאת וירוס קטן או היעדרות המטפלת – כך האברך היה פנוי ללמידה, ובעיני רזיאל נחשב הדבר להסכם יששכר וזבולון: אחד לומד, אחד עובד, והם מתחלקים בזכויות ובשכר.
רזיאל היה תמיד עסוק. בנוסף להיותו תלמיד ישיבה, הוא התנדב עם מגורשי גוש קטיף, התנדב ב"קו לחיים", היה חובש פעיל במד"א, ובילה לא מעט בהמתנה בתורים כדי לקבל ברכות מרבנים חשובים ומתלמידי חכמים.
לכן ברור מדוע כשהייתי פוגשת את החברים שהכירו את רזיאל הבחור, הם נדהמו כל כך לראות אותו הופך לאברך מן השורה. ולא סתם, אלא אחד עם סך לימוד שמתעלה על כל השאר.
סופר ושוחט
זה לא בא בקלות, המהפך הזה שלו. ההתמדה בלימוד הייתה בשביל רזיאל משימת חיים אמיתית. מעולם, במשך כל שנותיו כאברך, הוא לא הצליח לשבת ללמוד בחופשות בין הזמנים באופן סדור כפי שלמדו חבריו. אני זוכרת אותו במשך ימים שלמים מנסה ללמוד דף גמרא. מתיישב, ואחרי כמה דקות קם להכין לעצמו ולכולנו לזניה מפנקת; חוזר לדף לעוד כמה דקות, וקם לתקן משהו בחדר השינה; שוב חוזר לדף, וקם לרקוד לצלילי איזה שיר שנזכר בו לפתע; מתייאש, אוסף את חפציו כדי לנסוע ללמוד בבית המדרש, וחוזר כעבור זמן מועט מאוכזב מההספק הצולע ומכך שלא הצליח לעמוד במשמעת העצמית הנדרשת ללימוד מתמיד ומעמיק.
זה לא היה האופי שלו, לשבת ליד שולחן במשך יום שלם, לצד חברותא או לבדו, לקרוא סוגיה בגמרא ולהיצמד אליה במשך שעות.
לקח לו זמן להבין בכאב שהוא לא יצליח בדרך הזאת, הפשוטה והרגילה, שחבריו הולכים בה. לקח לו זמן להבין שאת דרכו בעולם התורה הוא צריך לפלס לעצמו, באופן ייחודי ושונה.
במקביל ללימודיו בכולל הוא ביקש במשך השנים להעמיק בלימוד דווקא ממקום מעשי יותר. הוא הבין שאת הלימוד העיוני הוא חייב לשלב עם לימוד שיש בו תכלס ועשייה. את הלימוד למבחן העיוני של הרבנות בנושא איסור והיתר הוא שילב עם לימודי תעודה של משגיחי כשרות, שחיטה ועוד נושאים שהשלימו לו את התמונה. עד שהגיע לגיל 32 הוא הספיק ללמוד להיות מוהל, שוחט, משגיח כשרות, סופר סת"ם, מדריך חתנים, איש חברה קדישא ועוד, וכל זאת במקביל ללימודיו בכולל רבנות ודיינות.
תעודה אחת בלבד שלמד לקראתה הוא לא זכה לקבל בחייו. את תעודת עריכת החופה והקידושין שהוא עמל עליה קיבלתי אני, חודשיים לאחר לכתו.
אני לא מחדשת שום דבר.
ללמוד זה לא קל. בוודאי לא לימוד עיוני, בוודאי לא תורה.
ובכל זאת, הטור הזה חשוב בעיניי ואולי היה צריך להיכתב מזמן, כשעוד יכולתם להאמין, מסיפוריי על רזיאל, שהוא בסך הכול אדם עם חולשות וקשיים. אחד כזה שכל אחד מאיתנו יכול לבחור להיות, אחד שמתבונן לקושי בעיניים ומחפש את הדרך הנכונה ואת המאמץ הדרוש כדי להתגבר עליו. אדם שמבין עמל מהו.
וכמו התעודה ההיא שהגיעה אליי רק לאחר הירצחו, נדמה לי שגם לי לקח זמן, אולי זמן רב מדי, להעריך את המעלה הגדולה הזו אצלו, שאת פירותיה עודני משוועת לקצור עד עצם היום הזה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
