לפני כמה שנים עבדתי באחד מלילות חנוכה, וזה היה בתל אביב ועד מאוחר. יצאתי מהבית אחר הצהריים ונסעתי לתל אביב והעברתי שם סדנה עד עשר וחצי בלילה, והייתי די מדוכדך. אני אוהב את חנוכה, את הדלקות הנרות המשותפות ושירי הילדים ששרים גם כמבוגרים, וביום ההוא הרגשתי שאני לא מרגיש את חנוכה. ומי שיודע שהוא רוצה להרגיש אבל לא מצליח להרגיש, יודע גם איזה עצב יש בזה.
בכל אופן, ניסיתי. הייתי בתל אביב בשעת הדלקת הנרות וניסיתי כל מיני דברים. שרתי לעצמי 'סביבון סוב סוב סוב', והלכתי לאיזה בית כנסת לראות הדלקת נרות, ועברתי ליד הדלקת נרות ברחוב שבה המוני ילדים רקדו ושרו. זה היה חמוד, אבל כל הדברים האלה רק העציבו אותי יותר. הם היו איזו תזכורת לערב החנוכה שרציתי, אבל הם לא היו הדבר עצמו, ורק חידדו יותר עד כמה זה חסר לי.
הסדנה הייתה בשמונה וחצי. בסביבות שמונה ורבע הלכתי לסופר הקרוב וקניתי קצת כיבוד. חלב לקפה. עוגיות שיהיה, וגם שמיניית סופגניות. סופגניות פשוטות, עם ריבה אדומה זרחנית ואבקת סוכר מלמעלה ותועפות שמן, מהסוג שאני כמעט ולא אוכל בעצמי כי, נו, הן סופגניות פשוטות ומלאות סוכר ושמן. זה נורא לא בריא ולא מאוד טעים. טעים, כן, לא מכחיש, אבל לא יצירת מופת קולינרית. קניתי את הסופגניות והלכתי לי לסדנה.
ובסדנה ישבנו, קראנו, דיברנו, עשינו מה שעושים בסדנאות, ואחר כך הם קיבלו תרגיל והלכו להם לכתוב. ואני ישבתי ונעצתי מבטים בסופגניות וחשבתי איך אני מתגעגע למרב ולשי, שהייתה אז תינוקת שרק נולדה, ולהדליק נר בבית שלי בחנוכיה שלי ולשיר את השירים וכל זה. וכנראה שאפשר היה לראות את המבטים שלי ואת הגעגועים, כי באיזשהו שלב שיר, שהייתה אחת המשתתפות, הניחה את העט ואמרה נו, תאכל כבר.
את מה לאכול, גמגמתי, והיא אמרה נו, תאכל את הסופגניה. ואני התחלתי להסביר שזה לא הסופגניה ובכלל חשבתי על משהו אחר, ושזה מלא שמן וסוכר ואני משתדל לאכול בריא, וכולי וכולי, אבל שיר אמרה יהודה, אם לא תאכל סופגניה בחנוכה, מתי תרשה לעצמך לאכול סופגניה? וזה היה טיעון טוב, אז לקחתי סופגניה אחת שמנונית וזרחנית ונתתי בה ביס.
ובמקום לטעום בסופגניה טעם של בצק מטוגן עם מילוי מתוק, כמו סופגניות מרולדין, או טעם של דונטס ניו־יורקי מצופה, הוצפתי באיזה טעם של זיכרון. פתאום, כמו בסרטים, נזרקתי עשרים שנה אחורה. אני ילד בן עשר, הולך עם עשרה שקלים למגדניית גבע, שהייתה המאפייה ליד בית הספר היסודי שבה למדתי, ואני קונה ביחד עם משה ועם אשר, החברים שלי מהיסודי, שלשה שקלים לסופגניה, עשר סופגניות בעשרים וחמישה שקלים, וחושב לעצמי איזה מזל שחנוכה בא, איזה מזל. לא היינו שורדים את החורף הזה בחיים אלמלא הוא היה בא. כל השגרה הזו והימים שחוזרים על עצמם ופתאום משהו משתנה. אמנם יש לימודים (היו לימודים חצי מהחג) אבל משהו באוויר משתנה.
ונזכרתי גם בהדלקת הנרות אצל סבא וסבתא, איך היינו נוסעים אחרי הלימודים ולטעם של הסופגניה שחילקו במסיבות החנוכה שבבית הספר, ואחר כך לתיכון, לתחרויות אכילת סופגניות שנשארו מאירועים שמלצרנו בהם, ולהדלקת נרות בשערי צדק שהלכנו לשם מהתיכון עם מגשים מגשים מאנג'ל, וכל הזכרונות האלה והרגשות שבאים איתם פתאום הציפו אותי.
מה, הסופגניות עד כדי כך טובות? שאלה אותי רעות, שהייתה גם היא בסדנה, ואני אמרתי לא, לא, זה לא הסופגניה, כלומר זה כן הסופגניה, אבל זה לא זה אלא כל החנוכה הזה, ולא הצלחתי להסביר כמו שצריך שכל כך רציתי להרגיש והנה אני מרגיש, הנה אני מרגיש! והסדנה המשיכה הלאה ורק אני נשארתי קצת אותו הילד שהייתי פעם, צולל ומתפלש בתוך הררי אבקת סוכר וריבת תות מתוקה (ללא חשש פרי!) ומרגיש את רטט ההתרגשות הזה שילדים מרגישים כשהחג סוף סוף מגיע.
