לצערי, פונים אליי לא מעט בפניות עצובות וכואבות. כאלה שהלב לא יכול להניח להן לעבור בלי תגובה. פניות אישיות, מבקשות, לפעמים ממש מתחננות.
אלה נשים או גברים שאני לא מכירה, שבוחרים לפנות אליי מפאת ההילה השחורה הקורנת ממני, הילת האלמנות. אני מניחה שיש סיבות נוספות לכך שהם פונים אליי, ואני אסירת תודה על כך, שמחה שזכיתי ועודני זוכה לשמש אוזן קשבת במקרים הדומים למקרה שלי, ויכולה לתת איזו פינה של ביטחון וכוח למי שמרגיש חוסר בעקבות התאלמנות.
בעבר, כמעט בכל עת שהתבקשתי להגיע לנחם אלמנה, להתקשר לדבר איתה, להגיע לשבעה או להלוויה – הייתי עוזבת הכול, עורכת שינויים בלוח הזמנים שלי ודואגת לא לפספס את השליחות הזו. הייתי נכנסת לשבעה בהיסוס, מנסה להכיר במבטים את הכוחות הפועלים, מנסה ליצור קשר ובשלב מסוים מתקרבת, מדברת, מחבקת ומנסה לנחם עד כמה שאפשר.
עם הזמן, כשגברו הפניות, וגם כשבגרתי אני לתוך המציאות הזו, התחלתי להבין שאולי אני לא נוהגת נכון. שאולי הדרך הזו היא לא בהכרח המיטבית והמועילה ביותר למען האלמנה, זו שבאמת זקוקה לי.
להיות שם. פשוט להיות, להקשיב, לנגב את הדמעות שלה, את האף שלה, לחבק, לשהות איתה בצער. לאפשר לה כמה שיותר מקום וזמן לאתחל מחדש את מי שהיא עומדת להיות מעכשיו
פעמים רבות, מי שפונים אליי בבקשה שאגיע לאלמנה שזה עתה נולדה, מטוב ליבם הם פונים. מרצונם הטוב והרוצה להועיל בסיטואציה הקשה כל כך והכואבת הזו. אבל אולי זה לא בהכרח הדבר הנכון למי שבאמת זקוקה.
לא מזמן פנתה אליי מישהי שלא הכרתי אישית. היא סיפרה לי על אישה צעירה, קרובה אליהם מאוד, שבעלה נפטר בפתאומיות והותיר אותה לבדה עם חמישה קטנטנים ובהם תינוק בן חודשיים.
היא סיפרה על השבעה, על דברי הנחמה הרבים שזרמו אל האלמנה, על נשים רבות שחוו מקרים דומים ובאו לנחם. ובנימה קלה של אכזבה היא הוסיפה: “אבל היא עדיין לא מפסיקה לבכות". בהמשך היא ביקשה שאולי אצור אתה קשר, שאראה לה שיש חיים לאחר המוות.
"היא לא מפסיקה לבכות".
הביטוי הזה, שיש בו צליל אחד של דאגה כנה לצד אלפי צלילים צורמים של שיפוטיות ואי הבנה, טומן בחובו את הפער. הוא מסתיר את הבועה הנוקשה שאדם החווה משבר טרגי נתון בתוכה – בועה שחוצצת בינו ובין כל מי שנמצא מסביבו, ובעיקר הקרובים ביותר.
לכאורה הם אומרים לעצמם, היא אכן נפגעה קשה ומה שצריך עכשיו הוא לרפא אותה. אם כך, נביא לה את מיטב המרפאים, את מיטב המומחים, ובטוח שזה יביא לרפואה גדולה.
כשזה לא קורה, בסופו של דבר כל שנותר עבור מי שהתאמצו כל כך הוא לתלות את זה בפגם כלשהו בה, באלמנה שמסרבת להירפא.
רק היא יודעת
אני לא שופטת אף אחד.
אני מבינה לגמרי את הרצון ואת הצורך לנסות בכל דרך להוציא אדם מבור האבדן והשכול. צורך קיומי הישרדותי שכל אחד מאיתנו נברא איתו, צורך שבא למלא תפקיד בסיסי בביטחון שלנו במציאות, ובניסיון הנואש לא להיות חסר אונים.
אלא שלא כך הדברים עובדים אצל אלמן או אלמנה. אין שום דרך להגיע לריפוי, אין אפילו דרך נכונה לנחמה. אין שום תרופה שתעצור לאלמנה את הדמעות, ואולי גם לעולם לא תהיה.
זה לא אומר שהיא לא תחזור לתפקד, זה לא אומר שהיא לעד תישאר במיטתה עם ערימת טישו לצידה. זה אפילו לא אומר שהיא אכן תמשיך ותבכה כל חייה. זה רק אומר שהמפתח לכל זה אינו נמצא אלא בה. בה בלבד. היא ורק היא יודעת מתי ואיך האבל שלה ידעך, היא ורק היא יודעת את הדרך שלה החוצה.
והיא לעולם לא תדע אם לא ייתנו לה להתאבל כמו שצריך.
הרצון העמוק הזה מצד בני משפחה וחברים ליצור קשר איתי או עם אלמנות ואלמנים אחרות ואחרים כדי שיגיעו להוציא אותה משם הוא מובן לחלוטין, אבל עלול בסופו של דבר להזיק.
הוא עלול לשלול ממנה את הזכות ליפול ולהתרסק. הוא עלול לא לתת לה מרחב מספיק ללכת לאיבוד בתוך ים הדמעות שזולגות מעיניה, וכך לא לאפשר לה להמציא לעצמה דרך חדשה.
אני בוודאי לא אומרת שאין לכם מה לעשות. יש, והרבה.
אפשר לסייע לה בעניינים הטכניים, שלא תצטרך להתעסק איתם כל זמן שהיא עדיין שבורה. למצוא כמה שיותר עזרה לה ולילדיה, לפחות בתקופה הראשונה, כדי שתצליח להתפנות לאבל.
להיות שם. פשוט להיות. להקשיב, לנגב את הדמעות שלה, את האף שלה, לחבק, לשהות איתה בצער. לאפשר לה כמה שיותר מקום וזמן לאתחל מחדש את מי שהיא עומדת להיות מעכשיו, בלי לתהות, בלי לשפוט, בלי לשאול שאלות מיותרות.
לסמוך עליה. תסמכו עליה. היא חזקה יותר ממה שנדמה לכם, יותר ממה שנדמה לה. היא קיבלה כוחות שאתם לא קיבלתם. תסמכו עליה.
אני אגיע, מבטיחה שאגיע בסוף. לא עכשיו.
לא כעת כשאני עלולה במקרה הרע למנוע ממנה להתאלמן בדרך הכי פחות כואבת, ובמקרה הפחות רע פשוט לא להיות לתועלת.
ואתם, חברים אהובים ויקרים שלה, בני משפחתה שלא מסוגלים לשאת את עוצמות הכאב שלה, תעשו הכול – כי אתם יכולים לעשות הכול, כמעט הכול, מלבד דבר אחד: לקחת לה את הכאב.
