אם הנישואים הראשונים נכשלו, למה להתחתן שוב?

לפעמים, נוצרים קשיים ומתגלעים רגעים לא פשוטים במערכת הזוגיות של פרק ב'. זה קורה גם בפרק א', אבל בפרק ב' זה הרבה יותר פשוט להגיע לפיצוץ.

לפעמים, זה קורה ואת מסתכלת על החיים שלך והכל מרגיש לרגע כל כך שחור, מיותר, רצוף כישלונות. את מסתכלת על הכיור המלא, על הסירים במטבח, על הפירורים על הרצפה ועל ערמות הכביסה ואת שואלת את עצמך "בשביל מה הייתי צריכה את כל זה בכלל"?

הרי יכולתי להישאר לבד, להיות אדון לעצמי, לטפל בהכל לבדי, והיו פה הרבה פחות ילדים והבלאגן לפחות היה רק שלי ולא של אף אחד אחר.

קשה להודות ברגעים הלאה בכנות. קשה להגיד את האמת, שכיור אחד מלא יכול להפיל אותי לרגעי שפל. האם אני עד כדי כך שטחית? האם אני לא יכולה פשוט להיות בהודיה על כל הטוב שיש לי? האם אני באמת חלשה כל כך כשזה מגיע לערמת כלים או כביסה? האם באמת כל האישיות שלי בסופו של יום מצטמצמת לכדי זה?

אני רוצה להאמין שאני גדולה מזה, אני משכנעת את עצמי שזה זמני, שבסוף הם יגדלו, שיום אחד הם יתחילו להתחשב פשוט כי ככה נעים יותר לכולם. אני שמה לב שאני משכנעת את עצמי במקום לשבת בתוך הזוועה הזאת ופשוט להרשות לעצמי לכעוס. כי אם אני פשוט אכעס, אולי אני אשאל את עצמי אם באמת כל זה שווה את המאמץ. אולי יתחשק לי אחת ולתמיד לפרק את הכל.

המחשבה הזאת כנראה מפחידה הרבה יותר משאני מוכנה להודות בכלל.

אני לא רוצה לפרק את החבילה הזאת. ממש לא. אין לי מספיק מילים כדי לתאר את היופי והשמחה שיש לנו בבית.

כשהילדים של נדב מגיעים, הם מיד שואלים איפה הילדים שלי. ולהפך. הם שמחים להיות יחד, הם מסייעים זה לזה, הם מחבקים זה את זה.

זה סיפור כל כך יפה, שאני בכלל לא מאמינה שאך לפני רגע הייתי מוכנה לחשוב על הכיוון ההפוך.

יש לנו נטייה לעצור את המחשבות שלנו אם הן מפחידות אותנו. זה איזשהו מנגנון הגנה כזה שעוצר אותנו לפני הזמן. המוח שלנו פשוט מפחד מהכאב. וזה באמת כואב.

אבל אם כשאני כועסת, אני אסכים פשוט לכעוס, להיות ברגע הזה, לכעוס אותו עד סופו, לחשוב שבא לי לפרק את הכל, לדמיין את זה קורה, המחשבה הבאה תהיה שוואללה, אין מצב. אני לא מפרקת את כל הדבר היפה הזה בגלל העומס, בגלל ערמת כלים בכיור, ערמת כביסה או ערמת גרביים בודדים.

אז כשכולם עזבו ביום שלישי שעבר, כעסתי את עצמי לדעת. כעסתי באמת. עד הסוף. שאלתי את עצמי באמת ובתמים בשביל מה אני צריכה את כל זה. ואז התשובה עלתה מתוכי – זה שווה את זה אחותי. זה מופלא מה שנוצר פה.

בשבת כינסתי את כולם בסעודה, שיתפתי אותם כמה כעסתי כשמצאתי את הכיור ככה בסוף יום עבודה, סיפרתי שהתביישתי שמגיעים אלי לקוחות לבית שנראה ככה. ואז איימתי שמהיום, הכלים המלוכלכים שלהם ימתינו להם על המיטות שלהם.

מה אומרים, אני אמיצה מספיק כדי לקיים?

אעדכן.