"סליחה", היא אמרה בשקט ונגעה לי בכתף. היא ישבה מאחוריי באולם המלא בכנס 252 למבקשי זוגיות. "איך אפשר לעזור?" שאלתי והיא, במבט רב משמעות, אמרה לי: "כבר שנים שאני חייבת לדבר איתך". היא דיברה ללא חיוך וידעתי שמחכה לי, איך לומר, שיעור מוסר – חלק בלתי נפרד מהסיכון המקצועי. נתתי לה את כתובת הדוא"ל שלי ועליתי לבמה.
למחרת היא כתבה לי שהיא אם לילד בן עשר, חוותה זוגיות מתעללת ועברה גיהינום עד שזכתה לגט המיוחל ואז, זה הגיע: "והכול בגללך". ברגעים אלה אני תמיד מתמלאת ענווה, יודעת שלמישהי פה כואב מאוד ואני, בעל כורחי, שותפה איכשהו לחיים של אישה לא מוכרת.
"לפני 15 שנה", היא כתבה, "הייתי בת מדרשה ואת באת ללמד ביארצייט של הרבי מזוועהיל. אמרת לנו שאנשים מספרים שנהגו להתפלל על קברו בימים שני וחמישי ושני, כסגולה לחתונה. כחודשיים אחר כך, פגשתי אותו והייתי בטוחה שזה המענה לתפילות שלי בציון של הרבי מזוועהיל. בפעם הבאה תחשבי קצת לפני שאת אומרת דברים חסרי אחריות כאלה. בברכה…" ואחרי שבירכה, חתמה בשמה, שם שלא זכרתי.
היכן שתתנפצו שוב ושוב אל סלעי אי ההגינות ואי ההיגיון, בחרו בבלתי מובן – הוא ייתן לכם תחושת בחירה במקום שבו היא נשללה מכם
ואני אכן אשמה כי שוב ושוב אני בטוחה שאני שייכת לעם סגולה, עם שיודע לתת את המשקל הסגולי המדויק לסגולות והרבה יותר מזה: עם שמבין את מקומם הנכון של רבנים ורבניות. כשהיא כתבה לי בכאב אינסופי שנהגתי בחוסר אחריות, רציתי כל כך לדבר איתה בדיוק על זה, על האחריות. המילה "סגולה" תופיע בתורה כמעט תמיד לצד המושג "בחירה": "כי יעקב בחר לו י־ה, ישראל לסגולתו", "כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה". כשהקב"ה בוחר בנו כעם סגולה, הוא אומר, כביכול: אני לוקח אחריות על הבחירות שלי, הזויות ככל שייראו.
"לא הצלחתי להבין את האב ששכל את אשתו ובנותיו בתאונת האוטובוס הנוראה", כתבה לי מישהי, בחוסר אחריות. "מה זה לומר: אני מצדיק את הדין? מה הניתוק הרגשי הזה?" אנשים מבקשים לראות התפרקות כשמישהו נפטר בנסיבות כאלה וברור שהייתה שם התפרקות, יחד עם בכי נורא וצער ואולי אפילו מחאה, אבל – עניתי לה – אמונה היא לאנשים מקורקעים מאוד. הם מחשבים את הכוחות שיש להם כרגע להתמודד ובוחרים בתגובה המושכלת היחידה: אמונה. רק היא תייצב אותם עכשיו, היא תיתן להם בדיוק את הניתוק הרגשי שהם חייבים כרגע, כדי שלא להידרס גם הם. האבא הזה לא יכול היה להרשות לעצמו ברגע הנורא ההוא להיות הנהג שברח לו האוטובוס ללא שליטה ולפרק את מה שנשאר מהמשפחה הפצועה שלו, אז הוא החזיק חזק־חזק בבלמים. מותר לו. ממש כשם שמותר למישהו אחר לצעוק את מתיו עד שלא יישאר בו קול.
ממש כשם שלתלמידה ההיא שלי, מותר לצעוק עליי. לצעוק את חלומותיה שנדרסו לנגד עיניה מדי שני וחמישי ושני. פתאום כשהיא ראתה אותי בכנס למבקשי זוגיות, היא כעסה וחוותה שוב את הרגע ההוא, כשביקשה אז זוגיות. והיא ביקשה לדבר עם הימימה ההיא וביקשה להיות שוב הילדה שהיא הייתה אז, זו שיכולה להטיל את האחריות על מישהו אחר. שתינו לא ידענו אז, שאנחנו לומדות את השיעור הגדול של חיינו: אמונה של חכמות. מפני שאמונה חייבת להיות חכמה. ממש כמו סגולה.
"וכך צריכה להיות אמונת איש הישראלי: לא רק בשעה שרואה מבוא ודרך לישועתו על פי השכל, ואדרבא, בשעה קשה זו, טוב שלא יתעקש למצוא איזה שכל על פי דרך הטבע כי כיוון שלא ימצא, תוכל אמונתו על ידי זה להיפגם חלילה ופגם באמונתו יכול לעצור את ישועתו" (אש קודש).
איזו פיסת גאונות מוריש הרב'ה מפיאסצנא לשורדי השואה, איזו אמונת חכמים! כשסגולה נכשלת, הוא יאמר להם, זה עצוב אבל לא מייאש. כולה סגולה, ניסינו. אבל כשלא תגיע לכם הישועה המדויקת שלכם, תיפלו לגמרי לקרשים. היו חכמים, הוא יבקש. היכן שתתנפצו שוב ושוב אל סלעי אי ההגינות ואי ההיגיון, בחרו באמונה, בבלתי מובן – הוא ייתן לכם תחושת בחירה במקום שבו היא נשללה מכם.
זו בעיניי אחת מפסגות החוכמה היהודית. היא לא תשליך את האחריות על אף אחד אחר כמו שלא תאשים את הסובל עצמו. היא לא תאמין באנשים כי אם באנושיות, היא לא תייחס כוח לסגולה כי אם לאנשים שהיו מסוגלים לבחור בה כבחירה מושכלת, ברגעים שאין קשים כמותם. לכי ילדה אבודה, כתבתי לה, אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים. אל תכעסי אהובה, יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן, לכי איתן.
