מעל דלת הכניסה בביתי תלויה תמונה, אחת מרבות שאמא שלי ציירה בכישרונה הרב. נראים בה שני גברים עטופים בטליתות יושבים על רצפת אבן בפנים שפופות, חלוצי נעליים, גרביהם קרועים וכך גם חולצתם, אוחזים בספר. רזיאל ואבא שלו.
את התמונה הזו היא מצאה בשיטוט אינטרנטי שגרתי כשחיפשה צילום שתוכל לצייר, ולמרבה הפתעתה גילתה את חתנה ומחותנה בתמונה מהכותל המערבי בליל תשעה באב.
זו הייתה מסורת אצלו. בכל שנה בליל תשעה באב הוא התעטף בטלית קרועה ומרופטת ששמר במיוחד ליום הזה, ונסע יחד עם אביו לשבת למרגלות חורבות ירושלים כדי לקונן בבכי ומספד.
הוא לא היחיד. רבים נוהגים כמותו להגיע בכל תשעה באב לכותל המערבי, לשבת על הרצפה, לקרוא קינות ולנסות בכל דרך אפשרית להתחבר לאבל ולכאב על העיר והמקדש שחרבו לפני אלפיים שנה.
אני לא טובה בבכי. לרוב לא יוצאות לי הדמעות, וכשהן יוצאות זה לא בזמן הנכון. כשכולם מצפים ממני לבכות או בוכים בעצמם, עיניי פותחות במרד ונותרות יבשות לחלוטין.
אצל רזיאל זה היה אחרת. יש שיאמרו שזה בזכות הגנים התימניים, יש שיאמרו שדווקא בגלל הגנים המרוקאיים. בכל מקרה, הרגשתי כאילו יש לו כפתור סודי מיוחד שהוא לוחץ עליו בכל פעם שהוא מעוניין בכמה דמעות.
בלילה, כשסיימו את משמרתם וחניכי הקייטנה הלכו לישון בחיוך, העזו סוף־סוף רזיאל וחבריו להיזכר בחורבן המתקיים כמה קילומטרים משם. במהפך של שניות לבשו שק ואפר וקוננו במשך שעות ארוכות
זה קרה לא מעט. בזמן קריאת התורה בבית הכנסת, כשנשא דבר תורה על לידת הבן שלו, בתפילת כל נדרי או בקינות תשעה באב – הוא תמיד הצליח בזה ומעולם לא פספס הזדמנות לגרום לי להרגיש לא בנוח, ולקנא ביכולת שלו, שמפעילה ונוגעת בנימי נפשם של רבים רק באמצעות כמה דמעות וקול נשבר.
אבל במחנה הקיץ
אחד הסיפורים שסופרו לא מעט על רזיאל התרחש באחד מימי קייטנת הקיץ של עמותת קו לחיים. הימים ימי הגירוש מגוש קטיף בחודש אב לפני 17 שנה. מחנה קו לחיים, כמו כל מחנות הקיץ המיועדים לשמח ולעודד ילדים המתמודדים עם אתגר מורכב, ידוע באינטנסיביות שלו ובעומס הפעילויות בכל אחד מימיו.
למדריכים ולאנשי הצוות בקייטנות האלו יש מטרה אחת – לדאוג שהילדים יחזרו עם כמה שיותר חוויות טובות ושמחות. בזמן שהמחנה יצא לדרך כבר היה ידוע מה יעלה בגורלו של חבל קטיף, אך רזיאל וחבריו החליטו בלב כבד לוותר על השהות בישיבה שלמדו בה בנווה־דקלים, בהבנה שבמחנה הקיץ יזדקקו להם יותר, ובו הם יהיו חשובים וחיוניים יותר.
בכל יום מימי המחנה, רזיאל ושאר המדריכים לקחו את החניכים לפעילות – לגן החיות, לצפייה במופע קסמים, לשיט או לפארק מלא אטרקציות, והכל בשירה שמחה, בהרקדות ובמופעי סטנדאפ מאולתרים שקרעו את החניכים מצחוק.
ובלילה, כשסיימו את משמרתם וחניכי הקייטנה הלכו לישון כשחיוך גדול מרוח על פניהם, סוף־סוף העזו רזיאל וחבריו להיזכר בחורבן המתקיים כמה קילומטרים משם. ובמהפך של שניות בודדות הם לבשו שק ואפר, צעדו לכיוון בית הכנסת, התקשרו לחברים הנמצאים בשיאה של המציאות הכואבת, ויחד איתם, קרוב־קרוב להיכל הקודש, בכו וקוננו במשך שעות ארוכות.
אחר כך היו קמים, מתנערים מעפרם, הולכים לישון במשך כמה שעות, ובבוקר למחרת לובשים שוב חיוך ודואגים להרעיף על החניכים שפע שמחה וכיף עד סוף ימי המחנה.
תדבק לשוני
אני לא טובה בחורבן. באמת שלא. אני יודעת לספר על החורבן הפרטי שלי, להתרפק עליו, להתרפק על העבר ולתת לחלל ההווה למלא אותי. יודעת לגרום לאחרים להרגיש בחוסר הפרטי שלי. אבל בחורבן בית המקדש אני מתקשה מאוד.
קשה לי לדמיין את נשות ירושלים ביום אחרי גלותן ממנה לבבל, יושבות ובוכות עד שנשמתן יצאה. קשה לי לדמיין את ימי ההולדת ואת טקסי ברית המילה של התינוקות שנולדו למציאות שבה העתיד שחור מפיח, וניחוח שרפה עוד קיים בו.
מאז רצח רזיאל אני מרגישה מרוחקת עוד יותר מהיכולת להתחבר לחורבן. כי אם בזמן שרזיאל, עם שק דמעות עשיר כים, היה ממלא גם את חלקי בצורך להתאבל, ואני רק דאגתי מהצד לא להפריע במצב רוח לא תואם – כיום אפילו את זה כבר אין לי.
ועל אף החורבן האישי שלי, עדיין לא הצלחתי לפענח את הנוסחה שלו, שבאמצעותה ידע להרעיד לעצמו את הלב אפילו בלילות הקייטנה שהשמחה בה הייתה בדציבלים גבוהים.
בעבר בתשעה באב הייתי רגועה בידיעה שיש לידי מי שלא ישכח את ירושלים, שישים את חורבנה על ראש שמחתנו וידאג להשאיר את הכיסופים והכאב בעוצמה גבוהה מספיק בבית. היום אני תוהה אם אני מתאימה לתפקיד. אולי בכישלוני אשכח אותה ותדבק לשוני לחיכי.
ואולי בסופו של דבר, בעומדי מתבוננת בתמונה המצוירת הנמצאת מעל דלת ביתי ומספרת בדיוק כואב את הפער הזה בינו לביני, מתבטא אופן נוסף, כואב לא פחות, של החורבן. החורבן שלי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
