השבוע חגגנו יום נישואין 18 במספר. משנה לשנה החגיגות הופכות להיות טובות יותר. אם בשנים הראשונות ציפיתי וציפיתי, וחיכיתי שלובת זרועות על הספה בפרצוף הכי זועף שהצלחתי לגייס, רק כדי לגלות, שזה לא שהוא לא זכר, כמו שהוא שכח. הייתי קמה והולכת לישון עם דמעות בעיניים, בוכה עצמי אל תוך פרק בסדרה לא מוכרת. היום אני שמחה לספר לכם, שזה בדיוק ההפך. הוא עדיין לא זוכר, הפרצוף הזועף שלי כבר מובנה ואני מודה לא־ל על כל הזדמנות לסיים את היום מול פרק בסדרה לא מוכרת.
שנים שכתבתי כאן בגנותו, אולי לא במפורש, אלא ברמיזות. הפעם אני רוצה לדבר בשבחו (זוהי קריאת הרגעה לקוראת שרה ויטלזון, שום עין הרע לא תושם כאן. זה יהיה שבח מאוד ממוקד). שנים שכשהוא היה חוזר מהעבודה הייתי מפרטת לו את כל מה שעשיתי מאז התראינו לאחרונה. בעבר היו קוראים לזה תלונות, אני קוראת לזה שיווק. היום מאוד נפוץ לדבר על המשימות השקופות של האמהות, על עשייה בהיקף של חצי משרה מבחינת זמן, אחריות ומשאבים, שפשוט מובנים מאליהם. אני תמיד ידעתי שאת העשייה שלי יש לפרט. כן, אני מצפה להערכה. או לפחות להכרה. אגב לא מזמן עשיתי זאת גם כלפי העשייה של המתבגרות. הוא היה במילואים (תיראו מופתעים), לי היה משהו ממש חשוב לעשות (לא, לא הופעה, כן פגישה עם חברות בנושא: "הפרק האחרון של החיים עצמם. איך ממשיכים מכאן"). רגע לפני שיצאתי ביקשתי לחזור לבית מדוגם. וחסדי ה', כך היה. ושלחתי להן בקבוצה המשפחתית שלנו (משפחת שארק) תודה מפורטת. שראיתי את כל העשייה. גם את הסידור של הסלון, וגם את ההעברה של הכביסה למייבש וההפעלה של עוד מכונה. עשיתי עבורן מה שאני מקווה בשביל עצמי, שמישהו יראה. למה כל כך חשובה לי ההכרה? נו, זה כבר שהפסיכולוגית שלי תפתור.
זה לא מובן מאליו שאתה מחכה לי שאני אחזור מהופעה. שאתה שם, קורא משהו או נרדם אל תוך משהו שאתה קורא. ושתמיד אתה מציע לי תה, למרות שכמעט אף פעם אני לא רוצה
אז אני רוצה לספר בשבח המעשים שלך, אישי האהוב. כי למרות שמעולם לא ביקשת הכרה או תודה (נעים מאוד רביטל, כך נראה ביטחון עצמי ואופי בריא) אני רוצה להגיד לך שזה לא מובן מאליו.
זה לא מובן מאליו שאתה מחכה לי שאני אחזור מהופעה. שאתה שם, קורא משהו או נרדם אל תוך משהו שאתה קורא. ושתמיד אתה מציע לי תה, למרות שכמעט אף פעם אני לא רוצה. אתה לא אומר את זה אבל אני כבר למדתי שאיתך (מושבניקים עילאיים וסגורים) צריך להבין את הערך מתוך המעשה. ואני שומעת שאתה אומר לי: דאגתי לך, שתחזרי בשלום. ורציתי לראות אותך ולוודא שאת בסדר. ושתמיד תדעי שבכלל לא אכפת לי איך הייתה לך ההופעה. רק אכפת לי איך את ואם את רוצה תה. כי התה הוא פשוט ומחמם, והוא תמיד־תמיד בית ומפשיר את הלב.
זה מדהים בעיניי שאתה דואג לי לוופל מן מצופה באוטו. הרי אתה חייב לממש את הנקודות שצברת בחנות הנוחות. ולצד המסטיקים והשקדים הבריאים, מחכה שם חבילה. והיא אומרת לי, אני רוצה להמתיק לך את היום. אני דואג לך לאנרגיה. ואני גם שומעת שם, אני אוהב אותך כמו שאת. ולמרות שאת מנסה לשמור על האוכל ועל התזונה המאוזנת, אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך כשאת מרשה לעצמך, כשאת חורגת. כשבא לך ומתגעגע לך על אוכל של פעם ועל שטויות.
תדע שאני רואה ומודה. על הניקוי של הפילטרים של המזגן, ועל ההזמנה של הבלון־גז. על התשלום של הארנונה ועל התזכורות שלך בפלאפון כשהמנוי במחיר מוזל עומד להסתיים. אני יודעת שכשאתה נוהג ברכב שלי, לאחר החניה אתה שוכר משאית זבל, מרוקן אותו מאשפה תוך כדי מלמול פרשת הקללה והקללה. ואני שמחה שדרך כל עטיפה ועטיפה אתה מבין מה עבר עליי. שקית שוקו שנקנתה רק מטעמי קנאת חינם וממנה נלגם רק שלוק אחד. כדור לחיצת עצבים שהתפוצץ, כי היו שם הרבה מאוד עצבים. ועטיפה של וופל מן, טוב זה אני. חזרתי השבוע מעומר!!!
אנחנו שונים בתחומי העשייה שלנו למען הבית שלנו, מפעל חיינו. וכל שנותר הוא להתפלל שכל אחד מאיתנו עם הזוויות שלו מכסים יחד 360 מהחיים. ובוא, השתנינו. אתה יותר מעורב, אני יותר סבלנית (סתם, נו, תאמין לי שאני משתדלת). הנה, אפילו לא המרדתי את הילדים נגדך בפעם האחרונה שאילצת את כולנו לשמוע תיסלם בזמן שהכנו שבת.
18 שנה, וח"י בהם. שנזכה לאהבה חיה, פועמת. שנריב באמת ונשלים באמת. ושנראה כל אחד מעלת חברנו לחיים. שותפנו. אהובנו.
