בגדוד שלי קראו לחיילים הדתיים "המתנדנדים". אנחנו מתנדנדים בזמן לימוד תורה ותפילה, ולנו זה נראה טבעי, אבל לאחרים זה נראה מוזר. למה בעצם אנחנו עושים את זה, ומתי התחלנו? כבר בספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי שאל מלך כוזר את השאלה הזו. החכם היהודי שעמו שוחח השיב לו שמדובר במנהג עתיק, והעלה השערה לגבי מקורו: אולי אבותינו התקבצו בחבורה מסביב לספר אחד, וכל אחד בתורו התכופף כדי לקרוא בו. הנימוק הזה חלש, אך המנהג חזק. אני רוצה להציע לו טעם אחר: אולי אנחנו מתנדנדים בזמן לימוד תורה, עולים ויורדים, כי התורה נמשלה לגל.
לפני שאסביר את הדימוי הזה, אומַר משהו על הרמב"ם. בין יתר מעלותיו, הרמב"ם היה ארכיטקט אומן. הטקסטים שלו הם מופת של סדר וארגון שיטתיים. לכן מפתיע לגלות שהוא פתח את הלכות תלמוד תורה שלו לא בעצם המצווה ללמוד תורה, אלא בחובה שמוטלת על האדם ללמד את בניו ותלמידיו. כנראה בעיני הרמב"ם זה הדבר הכי חשוב שאפשר לומר על התורה: שהיא עוברת בהתמדה מדור לדור. המצווה ללמד אחרים אינה רק דרך טכנית להעביר את הידע התורני החשוב, אלא הגדרה יסודית של התורה: היא תמיד זורמת מאדם לאדם.
את האדווה הראשונית של תורתנו קיבלנו ממרום, ומאז הגל הקדוש הזה זורם בנו, מדור לדור, מניע אותנו ומשנה אותנו, בלי שאנו מתיימרים לשנות אותו
לפי ההלכה, בשעת קריאת התורה צריכים לעמוד ליד הבימה לפחות שלושה אנשים, כשם שבקבלת התורה היו הקדוש ברוך הוא, משה ובני ישראל. כל אדם שלומד תורה צריך להיות בבחינת משה: צריך שבתמונה יהיה מישהו שממנו קיבל תורה, ומישהו שאליו ימסור אותה. ומה אם אדם אינו רוצה להעביר הלאה את התורה? חכמינו בזו בכל לבם לאדם כזה, וקבעו: "כל הלומד תורה ואינו מלמדהּ – דומה להדס במדבר", שהוא עקר ואין בו תועלת. לומד התורה צריך להיות תמיד חוליה בשרשרת. התורה נמשלה למים, ואם המים הללו עומדים – תעלה בהם ירוקת. התורה היא תמיד מים זורמים: היא עוברת דרכי, מאבותיי ומרבותיי אל ילדיי ותלמידיי.
ואולי מוטב לומר שאנחנו המים, והתורה היא הגל העובר בנו ודרכנו. ולכן אנחנו מתנועעים כשאנחנו לומדים אותה: אנחנו נותנים לגל העמוק הזה לשטוף אותנו. חלק מהגל הזה גלוי לעין, מודע ומתוכנן, כשאנחנו יושבים בשיעור ומטים אוזן; אך חלק מהגל עובר מתחת לפני השטח שלנו, כשאנחנו נדבקים מהורינו ומרבותינו בתורה ובדרכיה, בלי שבכלל שמנו לב. כך הדביק אותנו, למשל, עצם המנהג להתנדנד בלימוד: נדבקנו בו בלי שידענו. הגל הזה הוא תת־ימי ותת־מודע, והוא חזק להפליא; שהרי כבר אלף שנה לפחות מתנדנדים היהודים בזמן תפילתם ולימודם, בלי שקראו על זה בספר ובלי ששמעו על זה שיעור.
לפעמים אנחנו נחושים לשנות את התורה ולעצב אותה לפי ערכינו, כי אחרת נדמה לנו שהיא תהיה סטטית וקפואה. אך התורה נמשלה לגל, ולכן היא זורמת גם בלי שתשתנה. התורה דינמית ולא סטטית משום שהיא מְשנה, ולא משום שהיא משתנה. כשהאשימו את הכופר המושבע אשר גינצברג ("אחד העם") שהוא רוצה לשנות את התורה, הוא הכחיש זאת מיד: "כל האומר לתקן את הדת", כתב אחד העם, "הרי הוא בעיני כאילו אומר לקרר את האש… הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלוהי, בעוד שרעיון התיקון יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו". את האדווה הראשונית של תורתנו קיבלנו ממרום, ומאז הגל הקדוש הזה זורם בנו, מדור לדור, מניע אותנו ומשנה אותנו, בלי שאנו מתיימרים לשנות אותו. הגל הזה רוטט לא רק בנו, אלא באנושות כולה; והוא הרעיד את כל העולם כולו עם רעיונות כמו השבת, הצדקה, כבוד האדם וצלם א־לוהים.
הישראלים לא כל כך יודעים איך לאכול את הצביון הדוסי של חג השבועות, עם התורה והכול. אז במקום לאכול אותו, הם אוכלים עוגות גבינה. פעם חזר אחד מילדיי מהגן עם חולצה חגיגית שהדפיסה הגננת לכבוד חג השבועות, ועליה סמל החג: פרה. אך שבועות אינו חג מתן גבינה, אלא חג מתן תורה. אנחנו לא חוגגים את "חג התורה", אלא את "חג מתן התורה", את היום שהתורה התחילה לזרום בנו, לנוע בתוכנו ולעצב אותנו. מאבותינו קיבלנו את התורה ולילדינו נעביר אותה. וגם כאשר אנחנו כבר לא נהיה כאן, על האדמה הזו, הגל הגדול והקדוש שעבר בנו ימשיך להדהד בבני־בנינו, מעתה ועד עולם.
