יומא דף לג עא
אמר אביי – סידור מערכה גדולה קודם לסידור מערכה שנייה של קטורת. שכן הברייתא מחלקת את פסוקי התורה מחומש ויקרא (ו, ב) כך: "'היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה' – זו מערכה גדולה; 'ואש המזבח תוקד בו' – זו מערכה שנייה של קטורת". שואלת הגמרא: ואולי הסדר הפוך למרות שזהו סדר הפסוק? והיא עונה: מסתבר שמערכה גדולה עדיפה וראויה להיות ראשונה, שכן כפרתה מרובה – הרי עליה מקריבים את כל הקורבנות למעט הקטורת. הגמרא מסתייגת ומקשה: אדרבה! שנייה עדיפה, מפני שממנה לוקחים גחלים לתוך ההיכל והיא נוגעת בקודש. מסתבר שהיא תהיה הראשונה.
הגמרא מיישבת את הדברים לטובת שתי השיטות: תחילה היא אומרת שהכפרה עדיפה על הקודש. ואם תרצה בכל זאת ללכת לפי השיטה השנייה, הרי שגם מהמערכה הגדולה לוקחים גחלים אל ההיכל במקרה שלא נמצאו במערכה השנייה. כך שגם חשיבותה רבה בהיותה ראויה תיאורטית להגיע להיכל. נראה כי די בזה כדי לכסות על שתי השיטות – זו המקדימה את חשיבות ההיכל וזו שמקדימה את חשיבות הכפרה.
המתח הזה בין חשיבות הכפרה לחשיבות הקדושה שבהיכל הוא אותו מתח שאנו מתקלים בו לאורך התלמוד שוב ושוב. שניהם מתעסקים בקודש, בקורבנות. אולם בעוד החשיבות הניתנת למערכה שנכנסת להיכל מתרכזת בקדוש כמעט לבדו, הרי שהחשיבות הניתנת למערכה הגדולה, המכפרת, מתייחסת לקדושת האדם. למעשה היא אומרת: לפני הכול – כפרת עוונותיהם של ישראל. שמירה על נפשם, על יושרם. על החיבור הבלתי אמצעי שלהם לדרך הישר. הדלת הפתוחה תמיד לתשובה ולכפרה תהיה תמיד הראשונה במעלה. חשיבותה כל כך רבה עד שהיא אפילו קודמת לקדושת ההיכל.
באופן סמלי ומרגש, כשבמערכה השנייה אין די עצים, הגחלים מהמערכה הגדולה ישמשו גם בהיכל. מה שמאפשר את הכפרה, את ניקוי הנפש היהודית – הוא גם זה שיבעיר את הגחלת של ההיכל ושל הקודש. בסופו של דבר הכפרה והקדוש נובעים מאותה גחלת.
