המנהיגה שהכזיבה והמפלגה שקרסה: שקיעתה ונפילתה של הבית היהודי

בסצנה מפורסמת של "מונטי פייטון", המלך ארתור נעתר לדו־קרב חרבות מול יריב מר: האביר השחור. אולם מהר מאוד מתברר שלא יכולותיו הפיזיות של האביר הן הבעיה, אלא חוסר יכולתו להודות בהפסד. כאשר ארתור כורת את ידו של האביר ודורש שייכנע, הוא מגיב שזו "לא יותר משריטה". כשהוא מוריד את ידו השנייה, האביר מדדה לעברו ובועט בו. כריתת רגלו הימנית רק גורמת לו לכעוס עוד יותר. כשהשמאלית נכרתת מגופו גם כן, הוא מציע להסכים שהתוצאה היא תיקו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "יש חשיבות גדולה לכך שישראל תקום מספסל הנאשמים"
– אפקט הפיצול: במשותפת חוששים מזליגת קולות לימין
– ללא אסטרטגיה או מתווה: ישראל יוצאת מסגר שלישי

נראה שבבית היהודי התייחסו לסצנה הזו כמדריך למשתמש. אחרי כל הפציעות, כל ההפסדים, כל הבגידות, החשיפות, התדרוכים, שיחות הטלפון המודלפות, הפרישות המביכות והסקרים האפסיים, אחרי כל זאת ועוד, חגית משה, יועציה ורבניה עדיין העזו להשתמש במונחים כמו "המפלגה ההיסטורית". מדממים, ללא כלי נשק או אפילו זרועות מתפקדות, הם רגנו על "דרישות מוגזמות". מוטלים על האדמה, ללא גפיים, הם הזהירו מפני "מחיקת המפלגה".

אבל בעצם, הגרסה הזו הייתה אבסורדית אפילו יותר. בעוד האביר השחור הגיע למצבו הבעייתי לאחר קרב הוגן מול יריב שנבחר על ידי האל למלא משימה קדושה, הבית היהודי הם שכרתו לעצמם איבר אחרי איבר – בשם האל ולמען המשימה הקדושה.

כבר שנתיים לפחות שהמפלגה הזו עושה כל מאמץ אפשרי להוריד מזוהרה, לפגוע באמון מצביעיה, ובאופן כללי לצייר עצמה כבדיחה. עוד בימי כהונתו העליזים של הרב רפי פרץ, כשלבית היהודי עוד הייתה ארשת רצינות כלשהי – בכל זאת, המפלגה נבחרה לכנסת שלוש פעמים בשנה – המשאים ומתנים, החשיפות החדשותיות, הקשרים הנסתרים לכאורה עם שרה נתניהו, לוו באווירת פארסה ששייקספיר היה גאה להיות חתום עליה. אבל את מה שראינו בשבועות האחרונים גם הפייטן הדגול לא היה מעז להעלות על הכתב, בשל היעדר אמינות.

איך יכול להיות שמפלגה שלא מגרדת אחוז תמיכה בודד בסקרים מרשה לעצמה לדרוש יותר מפירור של ייצוג במפלגה עם סיכוי סביר לעבור את אחוז החסימה? איך ייתכן שצוות משא ומתן מפוטר ובמקומו מיובא ראש מכינה חסר ניסיון פוליטי לנהל מגעים? פתאום פריימריז הופכים ממותרות שניתן לדלג מעליהן בקלילות להליך בעל חשיבות אבסולוטית שהתעלמות ממנו דומה למעבר על לאו של ייהרג ובל יעבור. מפלגה עם פחות תמיכה בסקרים מ"ותיקי ישראל", "תנופה" ו"עלה ירוק" מרשה לעצמה לדרוש תפקיד שר בכיר.

בבית היהודי מיהרו להזיל דמעות תנין על שיטות המשא ומתן של בצלאל סמוטריץ', שנה לאחר שהם עצמם עשו לו תרגילים זולים משלהם. במופת של חשיבות־עצמית מוגזמת, הציפייה שלהם לא הייתה שונה בהרבה משל הגנרלים שהואילו בטובם לנסות לכבוש את הכנסת: שיצדיע וישתוק. אבל סמוטריץ' הפגין את אותו קור רוח מול העסקנים והרבנים כפי שהפגין מול הגנרלים והעיתונאים, תוך שהוא מוכיח בו בזמן שיש לו התכונה הזרה מכל לציונות הדתית: הוא מבין פוליטיקה.

הדרישות שהציג יו"ר האיחוד הלאומי (שמכנה את עצמה "הציונות הדתית", צעד יח"צני מבריק במיוחד) על פי הדיווחים, נשמעות מוגזמות רק למי שחושב שלפוליטיקה יש משמעות. השפעה משמעותית על הרכבת הרשימה, תפקידים בכירים, וגם מיזוג מלא תחת השם שלו – כל אלה הגיוניים לחלוטין. רב שניהל את המו"מ מטעם המפלגה התלונן שחגית משה "ויתרה על דרישותיה חמש פעמים" למען אחדות. ובכן, במצב הנוכחי הייתה למפלגתה רק דרישה לגיטימית אחת: להשתבץ איפשהו ברשימה. לצייר את סמוטריץ' כקר או קשוח בשיחות זה בעצם לטעון שהוא עשה בדיוק את מה שהיה צריך לעשות.

משעשע לחשוב שזו הייתה אמורה להיות הנישה של חגית משה. בדיווחים ובפרשנויות על הפריימריז בהם ניצחה, הוסבר שהיא פוליטיקאית ממולחת, פעילה ותיקה בתחום המוניציפלי שמבינה איך העולם עובד. אולי לא מנהיגה במובן הקלאסי, אבל הבית היהודי בדיוק סיימה תקופה לא זוהרת במיוחד עם אדם שנחשב למנהיג במלוא מובן המילה, ולכן אך טבעי ללכת בכיוון השני בריבאונד. זו הייתה אמורה להיות האישה המושלמת למשימה שעמדה בפני הבית היהודי: פירוק המפלגה ומכירתה תמורת הסכום הפוליטי הגבוה ביותר. במקום זה, קיבלנו את הרב רפי עם חצאית ובלי הקסם האישי.

במעגל סגור

יש אירוניה בכך שברגע האחרון פרשה הבית היהודי מהברית המסורתית והכריזה על תמיכה בימינה – ככל הנראה ללא ברכתם של רבני המגזר. הרי כשבנט ושקד עצמם פרשו מהמפלגה, הם רמזו, ואף אמרו בפירוש, שבלתי אפשרי להתנהל בכנסת כשצעדיך מוגבלים ומונחים מבחוץ על ידי דמויות עם רקע רוחני עצום אך ללא שמץ של התמצאות פוליטית. זו הייתה אמורה להיות החלוקה הגדולה – הימין החדש תפנה לציבור הכללי עם נגיעות של דתיות, הבית היהודי תפנה לציבור הדתי עם נגיעות כלליות, ושניהם יחיו באושר ועושר. אבל מיד אחרי פרישתו של בנט, התברר שהבית היהודי שאחרי עזיבתו נראית כמו הבית היהודי שלפני כניסתו – מפלגה נישתית מאוד, ששווה כשלושה מנדטים ומושתתת כולה על עסקנות מגזרית.

למרות תוצאות בחירות 2019 א', הצעד של בנט מתחיל להיראות נכון ואף הכרחי. בטווח הקצר הוא הוצג כהרפתקן חסר אחריות שעלה לימין בשלטון וחיבל בקריירה המבטיחה של עצמו, בטווח הארוך הוא נראה כמו הראשון שהבין. ועכשיו הוא רץ לכנסת עם סקרים סבירים, עתיד נאה, ובסוף גם האות הישנה והמוכרת בקלפי. המפד"ל-ב' תרתי משמע: בלי המרכז המתעסק, בלי ההתחייבות לרבנים, עם אותה כיפה סרוגה קטנה ומוכרת. המעגל נסגר.

מנהיגות יהודית

אבל זה לא הסוף של הפוליטיקה המגזרית הישנה. האינטרסים, העסקנים, המשפיעים הרוחניים – כל אלה ייאלצו למצוא בית חדש, ובמקרה נולדה זה עתה מפלגה ששינתה את שמה לשם המגזר.

סמוטריץ', כאמור, הוא פוליטיקאי חכם, אבל כרגע נראה שהוא צועד בביטחון לכיוון אותה מלכודת ממנה נחלץ חברו-יריבו נפתלי בנט. כל הכישרון הפוליטי שבעולם לא יעזור לו אם לא ישכיל לשים גבול למגזריות הקטנה. כן, לאיחוד הלאומי יש מרכז ויש רבנים, אבל הם כבר הוכיחו שביכולתם לעשות הפרדה, לפחות מסוימת, בין שני העולמות.

סרטוני תמיכה של זקני המגזר עשויים לצרף אל סמוטריץ' את המצביעים המתלבטים, לדחוף אותו מעבר לאחוז החסימה ולבצר אותו רשמית כמנהיג הציבור, אבל הם עלולים גם לכבול אותו סופית לממלכת הפוליטיקה הקטנה שמחפשת יורש עצר. המלך מת, יחי המלך.