למרות הניסיונות ליישב את המשבר, הרשימה המשותפת תתמודד בבחירות הקרובות ללא רע"ם. באתר "פאנט" תיאר ח"כ אחמד טיבי את המאמצים הרבים שהושקעו במטרה לשמור על אחדות המפלגות הערביות. למאמץ הזה הייתה סיבה טובה: הקולות שילכו לרע"ם בראשות מנסור עבאס, שלפי הסקרים מתנדנדת על סף אחוז החסימה, ינגסו בכוחה של המשותפת המדוללת, שתסתפק כנראה בתשעה מנדטים בלבד. הפיצול שגרמו נתניהו ועבאס יפגע בכוחה האלקטורלי של המשותפת, אך גם יבהיר לבוחר הערבי שנציגיו בכנסת מיותרים, אם הוא יכול לנהל שיח ישיר עם ראש הממשלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך הביסה איראן את חקלאי ישראל בקרב על הסלרי
– הרמטכ״ל נזף באו״ם: אכפו את הפרות חיזבאללה בלבנון
– כיסא מפלט: מאחורי פרישתם של יעלון וניסנקורן
במפלגה חוששים מחדירת המפלגות היהודיות אל לב המצביע הערבי, ובמיוחד מהפעילות של הימין. אבתיסאם מראענה, נציגת מפלגת העבודה ששובצה במקום השביעי, לא תוביל לדעתם לזליגת קולות רצינית – היא נשואה ליהודי ונחשבת לקול חריג בחברה הערבית. מראענה היא ילידת פורדיס, יישוב שמצביע ברובו לתנועה האסלאמית ואין צפי לזליגת קולותיו לעבודה. יו"ר מפלגתה מרב מיכאלי פגעה ביכולתה למשוך מצביעים ערבים כשהבהירה שהעבודה היא מפלגה ציונית. גם הנציגות הערבית המכובדת במרצ, שתי נשים בחמישייה הראשונה אינה מאיימת כמו הליכוד.
מפלגת השלטון פועלת בכפרים הלא מוכרים בנגב ומפזרת שם הבטחות. העלאת אחוז החסימה בעבר הביאה לאיחוד המפלגות הערביות ולמתקפה חזיתית נגד המשותפת, ובכך דווקא להישג שיא שלה בדמות 15 מנדטים. עכשיו נתניהו מחבק את המגזר הערבי ושותה קולות כדי לפרק את המוקש בבחירות לכנסת ה־23.
החיבוק של נתניהו משפיע גם על השאלה שעסוקים בה חברי הרשימה המשותפת המפוצלת: איזה מסר יאמצו בבחירות הקרובות כדי לאגד שוב את הבוחרים. במערכת הבחירות הקודמת הם תפסו טרמפ על מיזם בני גנץ של כחול לבן ויש עתיד, שכותרתו "להפיל את בנימין נתניהו". גם הפעם התחילו חברי הרשימה בכיוון הזה, אבל הם הבינו שחייבים שינוי.
נוכח העימות מול המשטרה סביב הקורונה, הפשיעה הגוברת בחברה הערבית והניסיון של המפלגות היהודיות לפנות לבוחר הערבי, מנסים הנציגים הערבים לאחד שורות ולשמור על הבייס הפוליטי. הם עושים זאת בהפגנות ובדף מסרים ברור התוקף את הממשלה והמשטרה. "המצב שאנחנו נמצאים בו הוא תוכנית פוליטית שכל מי שעומד פה מבין אותה. מי שיכול לבצע פעולת טרור בטהרן כשהוא רוצה, יכול להפסיק את הפשע המאורגן אצלנו", אמר ח"כ סמי שחאדה, יושב ראש סיעת בל"ד, בלוויית ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ביפו, השייח' מוחמד אבו־נג'ם, שנרצח לפני כשבוע. "כולם מבינים שהבעיה המרכזית פה היא לא תקציבים ותשתיות אלא הגזענות והאפליה מצד נתניהו וממשלתו, שחושבת שחיי ערבי שווים פחות מחייו של יהודי".
השייח' כמאל חטיב, סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, המשיך את הקו של שחאדה והאשים את ישראל באספקת נשק לחברה הערבית במטרה להגביר את האלימות ושפיכות הדמים בתוכה. "גלעד ארדן אמר בעצמו ש־70 אחוזים מהנשק בחברה הערבית, מקורו במחסני הצבא והמשטרה הישראליים. מי הם שומרי מחסני התחמושת, אם לא המשטרה והצבא? אתם נותנים את ההזדמנות לגנבת הנשק הזה ומכירתו כדי להרוג בנו".
חטיב השתתף בשבוע שעבר גם בלווייתו של הסטודנט אחמד חיג'אזי, שנהרג בשוגג מירי שוטרים בטמרה. "איש לא יכול לעצור את ההרג בחברה הערבית, כי זוהי החלטה פוליטית של הממשלה. הדרך היחידה היא לעשות שינוי פוליטי".
אלא שהציבור הערבי מזהה את הרווח הפוליטי שהח"כים שלו מנסים לקצור מהפשיעה במגזר. לצעירים שמוטרדים ממגפת הקורונה, מהאבטלה ומהפשיעה נמאס מהפוליטיקאים הוותיקים, שעדיין מתעסקים בפלרטוט בין מנסור עבאס לנתניהו, בהתנגחויות בין חברי הכנסת טיבי ועודה, ובכיסאולוגיה. חברי הכנסת הערבים נחשבים מנותקים.
את המחשבות הללו ביטא בבירור חמד אבולהיג'ה, אחיו הצעיר של חיג'אזי. חברי הכנסת הערבים ויו"ר ועדת המעקב מוחמד ברכה ישבו בסוכת האבלים של המשפחה והאשימו את הממשלה והמשטרה במותו של חיג'אזי, ואז התפרץ אבולהיג'ה בסערת נפש אל מול היושבים, וחמור יותר מבחינתם, אל מול המצלמות: "הרגתם אותנו. חלאס, אנחנו רוצים לחיות. אתם אלופים בדיבורים. אתם יכולים לדבר עד מחר ומחרתיים. מה ייצא לנו מזה? 20 שנה אנחנו עם המשותפת, ומה יצא לנו מזה?"
העומדים באוהל המחאה ניסו להשתיק את הנער, אבל הוא סירב. "לא רוצה לשתוק. בכל יום יש עוד רצח. ומה אתם עושים כדי לעצור אותו? מה אנחנו מרוויחים מכל הדיבורים וההצהרות שלכם? קבענו הלוויה, ומה הלאה? הזמנתם תקשורת, קדימה תצטלמו, זה מה שחשוב לכם. זאת לא המטרה שלנו".
ברכה ההמום ניסה להחזיר את המיקוד התקשורתי אליו, והמשיך בדברים שרק חשפו את האינטרס הפוליטי שמאחורי ישיבתו באוהל המנחמים. "אנחנו כולנו במחנה אחד. העם, ההנהגה, חברי הכנסת וראשי המועצות. הפושעים הם במחנה השני. הממשלה היא במחנה השני". לא ברור אם המיאוס של החברה הערבית מהפוליטיקאים שלה יוביל המוני מצביעים אל המפלגות היהודיות, אך ייתכן גם שהתסכול יתבטא באחוז הצבעה נמוך.
